כסף קניין וכסף קידושין

 כסף קניין וכסף קידושין

בחיי שרה (פרק כג פסוק יג), וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה. ע״כ.

הנה בריש קידושין ילפינן דאשה נקנית בכסף מקניין שדה עפרון, ויש מן האחרונים שנקטו בזה, דכיון שלומדים כסף קידושין מכסף קניין, יש לדמותם זה לזה בדיניהם ובפרטיהם, אולם יש לטעון על כך, דאפשר שהילפותא משדה עפרון אינה אלא ללמד שהכוונה בכי יקח איש אשה היא לקיחה בכסף, אבל גדרי כסף קידושין וכסף קניין שונים עד למאוד, ובכל מקרה צריך לעמוד על גדרי קניין הכסף, אם בקידושין ואם בקניין רגיל.

הסמ״ע, חו״מ סי׳ קצ סק״א, כתב, דלא מהני כסף קניין אלא כשהכסף ניתן תמורת הדבר הנקנה ובשוויו, אבל לא כאשר ניתן כמעשה קניין מלאכותי בעלמא, כגון אם ירצה מאן דהו להקנות מתנה, הניתנת חינם ואין לה שיווי דהיינו תמורה, והביא הסמ״ע מקור לדבריו, הא שלמדנו קניין כסף משדה עפרון, ובשדה עפרון הלא הכסף, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, לא היה כסף קניין מלאכותי כי אם כסף שיווי ותמורת השדה.

בקצירת האומר, יש לסייג חלק מדברי הסמ״ע, דלכאורה לא ילפינן קניין כסף משדה עפרון כלל, בניגוד להנחת הסמ״ע, כי הרי בקידושין (דף כו ע״א) למדו משדות בכסף יקנו, ובמטלטלין נחלקו ר׳ יוחנן ור״ל האם מעות קונות, וכתב רש״י בב״מ (דף מו ע״ב) ובבכורות (דף יג ע״ב) דלר״י ילפינן קניין כסף מחילול הקדש, ע״ש, ומ״מ לא משדה עפרון, ויעויין עוד במש״כ בזה הפרישה והנתיבות (שם).

בניגוד לסמ״ע, הט״ז (שם) טען, שכסף קניין אינו כסף שיווי ותמורה, אלא כסף למטרת הקניין, דהיינו שדבר שמחירו רב ודבר שמחירו מועט, שניהם נקנים באיזה כסף שניתן לצורך הקניין, ושאר המעות חיצוניות הן לקניין, במובן מסויים, ואינן אלא דמי מקח בעלמא, והוכיח הט״ז שיטתו מהשייכות בין כסף קידושי אשה לכסף קניין, ובאשה הרי הפרוטה הניתנת לקידושיה, לכאורה, אינה תמורה ושיווי של האשה, אלא על כרחך הא והא פעולת הכסף היא בדרך של קניין בעלמא ולא בדרך של שיווי ותמורה.

על כל פנים, נראה בדעת הסמ״ע, שאכן אינו דומה כסף קידושין לכסף קניין, ורק בכסף קניין צריך שהכסף ינתן באמת תמורת הדבר הנקנה, כי כל המהות של קניין כסף היא שהמוכר זוכה בתמורה לחפץ הנמכר ועי״כ מתחייב לתת את החפץ לקונה, וכן לגבי הקונה, שזוכה בקבלת החפץ ועי״כ מתחייב לתת התמורה, ומעגל זה מניע את הקניין והעברת הבעלות להעשות, במשחק סכום אפס, אבל אצל האשה, ברור ונהיר שכסף קידושיה לא ניתן תמורת גופה, אלא שבמתנה שנותן לה או בהנאתה ניתן לעשות קידושין, כמשמעות דברי התורה בקיחת אשה, ואכתי הדברים טעונים ביאור.

אמנם מדברי התוס׳ בקידושין (דף ז ע״א ד״ה אז ובדף יג ע״א ד״ה בשם) משמע שנקטו שלומדים קידושי כסף מקניין כסף, כהבנת הט״ז, ומיהו אף לפי דבריהם אין הכרח לכך ששני הקניינים האלו שנעשים על ידי כסף באמת דומים בגדרם ובאופן חלותם.

האבני מילואים (סי׳ כט סק״ב) כתב ליישב קושיית הט״ז, דבאמת כסף קידושי אשה הוא כסף שיווי, כמבואר ברא״ש בפ״ק דבב״מ (סי׳ מח), דאם קידש האשה בשטר חוב ומחל החוב צריך לשלם פרוטה, הרי דפרוטת הקידושין היא כסף שווי, אך דבריו תמוהים, דמלבד הא דקשה להחשיב כסף קידושין ככסף תמורה ושיווי, שכן האשה חשובה בעיני בעלה לאין ערוך מהסכום שנותן לה, אף הראיה מדברי הרא״ש אינה מובנת, דאילו היה כסף הקידושין כסף שיווי, בשעה שמחל הבעל את החוב היה לו להתחייב לשלם לאשה כל ערך השטר, ולא הפרוטה בלבד, כדוגמת כל קניין שטר שבו צריך לשלם ללוקח כל מה שנתן תמורת השטר, אלא בהכרח האשה אינה מתקדשת תמורת השטר ושוויו כלל, ומה שצריך לשלם פרוטה הוא משום שבמחילה הפסיד לה כסף הקידושין שהם פרוטה.

יש בראשונים ראיה לדבר, שכסף קידושין אינו פועל בדרך של הקנאת האשה ותמורתה, דהנה הר״ן במשנה הביא את שיטת בעל העיטור שאין מקדשים במחובר לקרקע, וטעמיה, דילפינן קידושין מגירושין שצריך בהם נתינה מיד ליד כדכתיב ונתן בידה, ואף הר״ן לא דחה דבריו אלא משום דס״ל שקידושי כסף לא איתקש ליציאה, וכ״כ הרשב״א בחידושיו, וכיו״ב שיטת המהרי״ל דאף בקידושי כסף פסול באמר לה טלי קידושיך מע״ג קרקע, כמו בגט, וכ״כ הבית שמואל באה״ע (סי׳ כ״ז סק״ג) והחת״ס (ח״א סי׳ פ״ב), הרי שאף לשיטתם בעינן בקידושין נתינה כמו בגירושין.

ועוד מוכח מדברי הר״ן בנדרים (דף ל ע״א), שכתב דאין האשה מקנה עצמה לבעל בקידושין אלא מפקרת עצמה ומבטלת דעתה ורצונה לבעל והוא הקונה אותה, כדכתיב כי יקח איש אשה, והביא כיסוד לדבריו את המבואר בקידושין (דף ה ע״ב), דבעינן שהאיש יקח את האשה ולא כי תלקח, ואף בנתן הוא ואמרה היא נסתפקו בגמ׳ אם מהני, הרי דבעינן שלקיחת הקידושין תעשה על ידי הבעל, ולכאורה הדברים מוקשים, דכיון שכסף פועל בדרך שהמוכר זוכה בכסף ותמורתו מתחייב להקנות, כלומר, לכאורה בקניין כסף המוכר הוא שפועל את הקניין, אם קידושי כסף פועלים ככל קניין כסף, כיצד פועל הכסף אם המוכר, דהיינו האשה, אינו מקנה ופועל קניין תמורת הכסף, אלא ודאיף לכל הפחות לר״ן, אין בקידושין כלל גדר קניין כסף, שכן לא ייתכן שיוכל לקנות ע״י כסף מחבירו את מה שחבירו מפקיר.

לאחר שנתבאר הפן יש להציג את ההן, דהנה נראה שבקידושי כסף פועלים משום שמדובר באחד מאופני הקיחה האמורים בתורה בכי יקח איש אשה, וע״י קיחה זו קונה הבעל את אשתו, ולא ילפינן קידושי כסף משדה עפרון כלל לעצם הקניין אלא רק לכך שקיחה נעשית בכסף, ואכן מבואר בהדיא בדברי הרשב״א והר״ן בקידושין (דף ג ע״א) בהא דהו״א דמהני חליפין בקידושין, דבאמת לא ילפינן קידושין מקנין דשדה עפרון כלל, אלא רק לומדים שקיחה בקידושין היא בכסף. ע״ש.

עוד הדברים מוכחים מדברי הגמ׳ (דף ד ע״ב), דאילו היה כתוב רק ויצאה חנם הו״א שיועיל אף ביהבה איהי לדידיה ע״ש, ואם איתא שמדובר בקניין כסף רגיל, הרי לא יעלה על דעת איש לומר שיועיל הקניין בין אם הקונה יתן הכסף ובין אם המוכר יתן, אלא ודאי בניגוד לקניין שיסודו בתמורה, בקידושי כסף הגדרים אחרים, ורש״י שם בלשונו הזהב ביאר ההו״א, משום דכסף עביד אישות מה לי כשהוא נותן או כשהיא נותנת, דעניין קידושי כסף אינו קניין אלא שעושה אישות משום שמדובר בקיחה שאמרה תורה שעושה אישות.

זאת ועוד, שם (דף ה ע״א) הקשו שיהא כסף מועיל בגירושין, משום דאיתקש יציאה להוויה, והסיקו בגמ׳ דאין סניגור יעשה קטיגור, ולרבה אלמלא שהתמעט מגה״כ שאינה מתגרשת בכסף אכן היה מועיל, ולכאורה תמוה, דאם כסף פועל בדרך של קניית האשה מה שייך זה בגירושיה, אלא ודאי לא מדובר בקניין ותמונה אלא בדין תורה שכסף עושה אישות, ומשו״ה ס״ד ללמוד בהיקש שכסף יעשה גם הפקעת אישות.

ברם, יש להעיר, דהגמרא רצתה ללמוד קניין קידושי כסף מקניין אמה עבריה בכסף, אע״פ שלפי מה שנתבאר זה אישות וזה קניין ולא קרב זה אל זה, ולכן נראה שמכל מקום ישנו מכנה משותף בין הדברים, וגם באישות ובקידושי כסף איכא קניין מסויים, במובן הרגיל, כך שישנו צד או אפשרות ללמוד מהא, באופן מוגבל, לקניינים בעלמא.

מצינו ברמב״ם הבדל נוסף בין קידושי כסף לקניין כסף, דבקידושי כסף בעינן כסף שיש בו הנאה, כמ״ש בפ״ג מאישות (הלכות יג יד וכד), דמהאי טעמא אין האשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר, דאין לה בה הנאה, וכן לא מהני קידושין במלוה מטעם זה, דאין לאשה הנאה מחודשת מדמי ההלוואה, אף דבקניין מהני גם במלווה לשיטת הרמב״ם (פ״ז מהלכות מכירה ה״ד), והיינו מאפיין נוסף של הקיחה המיוחדת באשה, החלוקה מקיחת קניין רגילה, ויוצרת דין אישות.

אכן, בתשובת הרשב״א (ח״א סי׳ תר״ג) נמצא חידוש גדול אף יותר, שאפי׳ בקידושי שטר בעינן שיהא ביד האשה ליהנות מן השטר, ומשום כן כתב דאף שגט שכתבו על איסורי הנאה כשר, מ״מ לא מהני שטר קידושין שכתבו על איסור הנאה כיון שאין האשה יכולה ליהנות  ממנו, ומ״ב דאף שבודאי לא בעינן שיהא השטר שו״פ, מ״מ בעינן שיהא בו הנאה, והרא״ה בקידושין כתב במשנה, דג׳ דרכי הקידושין הם דבר הנאה שבא מן הבעל לאשה, והדבר תמוה מה העניין שקידושין צריכים להיות נאים ומהנים.

והתשובה בדבר, דהראשונים נקטו שאחד מיסודות הקיחה באישות הוא השפעת הנאה מן הבעל לאשה במעשה הקידושין, והיינו ההנאה המחודשת הנצרכת לרמב״ם בקידושי כסף, והיינו ההנאה בקידושי שטר הנצרכת לרשב״א, ומיותר להסביר כיצד הדבר מתקשר לשונות הגדולה שבין קידושין לקניין רגיל, ובין קידושי כסף וקניין כסף, כי בקידושין בעינן צורה של קיחה, בעלת מאפיינים ייחודיים של נתינת מתנה או הנאה לאשה, ובצורה כזו, הכוללת גמירות דעת של האשה בתגובה להנאה שמקבלת, נקנים ונפעלים הקידושין: