מילה ופיקוח נפש

 מילה ופיקוח נפש

בלך לך (פרק יז פסוקים יא ויב), ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. ע״כ.

ואיתא ביבמות דף סד ע״ב, תניא מלה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר שלישי תמול רביעי לא תמול ת״ש א״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית ומת רביעית באת לפני רבן שמעון בן גמליאל אמר לה אל תמולי ודלמא אי אתיא שלישית נמי הוה אמר לה א״כ מאי אסהדותיה דר׳ חייא בר אבא ודלמא הא קמ״ל דאחיות וכו׳ מאי הוה עלה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר עובדא הוה קמיה דר׳ יוחנן בכנישתא דמעון ביוה״כ שחל להיות בשבת ומלה ראשונה ומת שניה ומת שלישית באה לפניו אמר לה לכי ומולי א״ל אביי חזי דקשרית איסורא וסכנתא.

וכ״כ הרמב״ם מהלכות מילה (פ״א הי״ח), אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו, וכן מלה את השני ומת מחמת מילה, בין מבעלה הראשון ובין מבעלה השני, הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו, אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. עכ״ל.

משמע לכאורה מלשון הרמב״ם, דרק משום שאפשר למול לאחר זמן נדחית מצוות מילה מחמת פיקוח נפש, אבל אילו היה מדובר בביטול מוחלט של מצוות המילה, היה צריך למול גם תינוק שמתו אחיו מחמת מילה, והדבר תמוה ביותר, כי הרי פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ויעויין עוד ברש״י בחולין (דף מז ע״ב), דתינוק שמתו אחיו מחמת מילה ממתינין לו עד שיגדל משום דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג׳ עבירות חמורות. ע״ש. ועכ״פ מ״ב שאף מה שדוחין מילה בזמנה מושתת על הדין שפיקוח נפש דוחה כל התורה, וא״כ לא מובן מה בין דחיית המילה לזמן או לעולם.

דנו בדבר האחרונים וכתבו לבאר ולהגדיר בדרכים שונות.

החתם סופר (יו״ד סי׳ רמה) כתב, דלפי דרשת ר׳ שמעון בן מנסיא (יומא דף פה ע״ב), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, באמת נראה שאין לבטל שום מצוה מפני פקו״נ אלא כדי שישמור מצוה זו עצמה ביתר שאת וביתר עוז, וא״כ ה״ה בעניין מילה שאינה נדחית אלא כדי שישמרו אותה אחר כך, ומיהו שם ביומא הסוגיא מביאה טעם נוסף, לכאורה העיקרי, דלעולם פיקוח נפש דוחה את כל המצוות משום שוחי בהם אמרה התורה ולא שימות בהם, וכ״ה הרמב״ם בפ״ב ה״א מהלכות שבת, וקשה.

באמת, גם לדברי ר׳ שמעון בן מנסיא שטען חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, לא מסתבר כלל לומר שאין מחללין שבת אלא עבור שישמור אחר כך שבת ואין מחללין מילה אלא עבור שישמור אח״כ מילה וכו׳, והראיה, שמחללין שבת אף עבור חיי שעה (שם ע״א) חרף כך שלא ישמור עוד שבתות, ועוד ראיות רבות נוספות יש בזה, אלא על כרחך דלאו דווקא נקט כדי שישמור שבתות הרבה, אלא הכוונה היא כדיש שימשיך את חייו בהם יעשה את רצון קונו ויוכל למלא תפקידו בעולם בקיום המצוות ורצון ה׳ וכו׳, והדברים סבירים ומתקבלים וקשה בסברא לומר אחרת מהם.

בשו״ת בית יצחק (יו״ד סי׳ צ) כתב ליישב בדרך אחרת, לפי דברי רש״י ביומא, דלמדו שפיקוח נפש דוחה כל התורה ממילה, שהיא אינה אלא באבר אחד ודוחה את השבת, על אחת כמה וכמה שפיקוח נפש שהוא בכל הגוף דוחה, ופרש״י לגבי מילה וז״ל, שהיא תיקון אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן. עכ״ל. וברבינו חננאל כתב וז״ל, פירוש מצאנו שהמל תינוק מצילו מן המיתה מאליעזר בנו של משה רבינו, שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו לתינוק מפני שנתעצלה אמו ולא מלה אותו וכיון שהרגישה מלה אותו וקראתו חתן דמים והצילו מן המיתה וירף ממנו, פירוש וירף חולי המות מאתו מן התינוק, אז אמרה חתן דמים אתה לי בדמי המילה. עכ״ד. הרי שעולה מדברי הראשונים שמצוות המילה, היא עצמה, דינה כעין פיקוח נפש משום שחסרונה מחייב מיתה וגורם לה, ומשו״ה כתב הרמב״ם שאם המילה נדחית לגמרי אין פיקו״נ דוחה אותה כיון שהיא עצמה פיקו״נ.

ואף על פי שבדרש ובדרך צחות הדברים נאים ונחמדים, ברור כי הדברים אינם מוכרחים לכל הפחות, כי הרי לא יעלה על דעת איש לומר שאין פיקוח נפש דוחה פסח משום שיש בו כרת, דהיינו שפסח עצמו יחשב כפיקוח נפש, ולא זו בלבד, אלא שאף מלאכות שבת עצמן יש בהן כרת וסקילה ואעפ״כ נדחות מפני פיקו״נ, אלא על כרחך מחשיבים מילה כמו הצלת נפש באופן עקרוני ודרשני אך לא בשיקולים הלכתיים מעשיים, ובאמת נראה דהגמ׳ לא הוצרכה לכ״ז כלל, כי הק״ו ממילה לפיקוח נפש הוא, כלשון הגמ׳, שמילה תלויה באיבר אחד ופיקו״נ בכל הגוף, וכ״ד הראשונים שהוסיפו אינו אלא ליתן טעם ותבלין, ועל כל פנים ודאי לא ברובד ההלכתי יישומי.

האבני נזר ביו״ד (סי׳ שכו אי״ב) כתב חידוש גדול בדברי הרמב״ם, דכוונתו לחולי שבו הסכנה היא חשש רחוק, ובמקום סכנה רחוקה אמרינן שלוחי מצוה אינם נזוקין ומותר לו למול עצמו, אך רק במי שמקיים מצוה בעצמו אמרינן שאינו ניזוק ולא במי שאחרים מקיימים מצוה בגופו, ולכן כתב הרמב״ם שממתינין לו שיגדל ויתחזק, כלומר, שיגדל ממש, שאז מצוות המילה תהא מוטלת עליו ולא על אביו, וכך תוכל להגן עליו, וחידש הרמב״ם במקרה כזה שאין בו סכנה גמורה, דאילו לא הייתה הסכנה חולפת לעולם היה צריך למול בקטנותו, כיון שבלא״ה ימול בגדלותו על אף הסכנה, אך מאחר שאפשר למולו לאחר זמן שאז יהא מוגן מפני הסכנה, אין מלין אותו כל זמן שיש בו חולי כלשהו.

אך יש לתהות על דברים מחודשים אלו כמה תהיות, ראשית, מהי״ת לפרש את דברי הרמב״ם באופן של סכנה רחוקה שאומרים בה שלוחי מצווה אינם ניזוקין, וכמו כן, עצם ההנחה דכשמתו אחיו מחמת מילה אף כשיגדיל ויתחזק עדיין סכנה רחוקה היא, אין לזה יסוד, ועוד תמוה, דההנחה שלא אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקין באב המל את בנו אלא רק במי שמל את עצמו, אינה מסתברת כלל, דאם המצווה מגינה ודאי שתגין על הבן אף אם מוטלת על האב, ופשוט הוא לכאורה, ונוסף על כל זאת, לא מובנת הסברא לומר שכיון שבלא״ה ימול כשיגדיל ימולהו עכשיו בקטנותו, והרי כשיגדיל, לשיטת האבני נזר, נסמוך על הא ששלוחי מצווה אינם ניזוקין משא״כ בעודו קטן, וצ״ע.

באמת נראה שכלל אין שום כוונה ברמב״ם לומר שאם לא יתאפשר למול אחר כך פיקוח נפש ידחה, אלא רק סיבר האוזן בעצם ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, משום דמצוות אפשר לקיימן לאחר זמן, ונפש מישראל אינה ניתנת להחזרה, ולכאורה הדברים מוכחים בלשונו, שהרי כתב אין מלין אלא וולד שאין בו שום חולי דסכנת נפשות דוחה הכל, ואפשר למול לאחר זמן וא״א להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. עכ״ד. ואם איתא דהטעם שפיקוח נפש דוחה מצוות הוא מפני שיכולות להתקיים אף אחר כך, הלא במקום לכתוב ואפשר למול וכו׳ היה צ״ל מפני שאפשר למול אח״ז וכו׳, כי הרי האפשרות למול אחר כך אמורה להיות נתינת הטעם לכך שפיקו״נ דוחה, אלא על כרחך לא מדובר בסיבה ממש אלא בטעם ותבלין בעלמא.

ומיהו, ביו״ד סי׳ רסג ס״א המחבר העתיק את לשון הרמב״ם כך, וצריך ליזהר מאוד באלו הדברים שאין מלין וולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. עכ״ד. ומבואר שנקט השו״ע שאפשר ולא ואפשר, דהיינו שהא דאפשר למול לאחר זמן הוא הסיבה לכך שפיקוח נפש דוחה מילה, אבל יעויין שם בגר״א (סק״ב) שכתב, דגדולה מזו, שלעולם נדחה מפני חשש סכנה כמ״ש בס״ב. עכ״ד. ובדבריו נפרש בהדיא שלא הבין ברמב״ם ובמחבר איזו כוונה לקבוע הלכה שרק משום שאפשר למול אח״כ פיקוח נפש דוחה מילה, אלא פשוט הוא שמצוות מילה נדחית לעולם משום סכנה: