המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

 המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

בויצא (פרק כח פסוק כב), והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ע״כ.

חז״ל הסמיכו על פסוק זה את מה שתיקנו באושא, שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות דף נ ע״א), וצריך לדעת מה גדר הדין מעיקר דין התורה טרם התקנה באושא, ונאמרו בזה כמה דרכים.

החת״ס (שו״ת יו״ד סי׳ רכ״ט) כתב, דמה״ת חייב לבזבז כל ממונו וכל שיש לו פרנסת יומו חייב ליתן לעני כל שאר ממונו, וחכמים פטרו מלבזבז יותר מחומש, ולפי״ז אין התקנה באושא אלא בכלל מה שאמרו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת בשב ואל תעשה, ומיהו הדבר רחוק, כי לא מסתבר שמה״ת יהא חייב אדם ליתן כל אשר לו לעני והוא עצמו יעני, ובבבא קמא (דף ט ע״ב) תמהו אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא, ונוסף על כך, לא מסתבר שחכמים עוקרים דבר מן התורה אלא כאשר רוצים לעשות סייג לה ולהפריש את האדם מן העבירה, אבל לא באופן כי האי.

הנצי״ב במרומי שדה (ב״ק דף ט ע״ב) כתב, דיסוד תקנה זו שלא יבזבז יותר מחומש, טעמה הוא כבוד הבריות שלא יעני, כמו הא דכבוד הבריות דוחה ל״ת מה״ת בשוא״ת, כך שמעיקר הדין, כמו לדעת החת״ס, היה חייב לבזבז כל הונו וחכמים פטרוהו.

בירושלמי (פאה פ״ק ה״א) מבואר לגבי תקנת אושא, שכך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו ע״ד הראשונים, ויש מן האחרונים, כגון המהר״ם שי״ק יו״ד סי׳ רל ובשנות אליהו, שהבינו בזה שהדין שאל יבזבז יותר מחומש הוא הלכה למשה מסיני, אלא שהדבר תמוה, כי הרי לשון זה הנמצא בירושלמי, מופיע ממש גם בפ״ק דשבת (דף יא ע״א) בעניין גזירת י״ח דבר, וכן איתא בירושלמי דכתובות (דף נ ע״ב), ושם ודאי אל הוי הלמ״מ אלא תקנת חכמים לבד, ואף כי בירושלמי דתרומות (פ״ה ה״א) איתא, כל מקום שאמרו באמת אמרו הלמ״מ, כבר כתבו הר״ש והרע״ב דלאו דווקא נקט הלממ״ס. ע״ש.

על כן נראה בהלכה זו, כי אכן פשוט שמה״ת אין חיוב לבזבז כל הונו על מצווה אחת, שכן נדרש לו לאדם ממון גם עבור מצוות אחרות ועבור פרנסת ביתו, ואין דבר פשוט מזה בסברא ואף בגמרא, ומלבד דברי הגמרא בב״ק (שם) איתא גם בערכין (דף כח ע״א) דדרשו מקרא שאסור לאדם להקדיש כל נכסיו, אלא צריך לכלכל דרכיו ולפלס נתיבותיו באופן שיחלק זמנו, ממונו וכוחו לקיים כל העניינים הנדרשים, מצוות התורה ובכלל, והנה, לחכמים לא נמסר אלא לקבוע השיעור הראוי והנכון בהוצאה על מצוות, והם קבעו עפ״י אסכמתא מיעקב אבינו, וכ״כ בשו״ת חת״ס (או״ח סי׳ קכד) ובעה״ש (יו״ד רמט ס״ה), ואף כי להשלמת העניין צריך גם להבין מהו גדרה של אסמכתא, אכמ״ל.

אכן, נראה שנחלקו הרמב״ם ותוס׳ האם תקנת אושא הייתה רק על צדקה או על כל הוצאות המצוות, דמלשון התוס׳ בב״ק (שם) משמע שרק בצדקה התקינו זאת, ובשאר המצוות אינו חייב לבזבז אפילו שליש, והביאו את תקנת אושא רק לראיה ולדוגמא, וכאמור, בשאר המצוות אין תקנה מסויימת אלא דמעיקר דין תורה אינו חייב לבזבז הון רב, וכן משמע מהרמ״א (סי׳ תרנו באו״ח ס״א) שכתב דרק אינו חייב לבזבז הון רב, וביו״ד (סי׳ רמט ס״א) לגבי צדקה כתב, שלא להוציא יותר מחומש, ומנגד, מלשון הרמב״ם בסוף הלכות ערכין (פ״ח הי״ג) משמע שגם במצוות אמרו אל יבזבז יותר מחומש, ובאמת מצינו לשון הירושלמי בריש פאה שבאושא התקינו שיפריש חומש נכסיו למצווה, וכן אמרו שם בר׳ ישבב שבזבז כל הונו ואמר לו ר״ג שיבזבז רק חומש על המצוות, אבל בבבלי משמע שתקנה זו נאמרה על הצדקה ורק עליה.

עוד יש לדקדק בלשון הירושלמי, דמשמע התם שהתקנה הייתה שיפריש חומש למצווה בלשון חיוב, דהיינו אף דמה״ת אי״צ להפריש שיעור מסויים תיקנו לחייב להפריש חומש ולא פחות, אך בבבלי משמע שהתקנה הייתה לקולא, שלא יבזבז יותר מחומש, ובירושלמי דכתובות (דף כט ע״א) איתא, נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות עד איכן ר׳ ירמיה ורבי אבא בר כהנא חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנה אמר (משלי פ״ג פ״ט) כבד את ה׳ מהונך כמראשית כל תבואתך, ונחלקו קרבן העדה והפני משה, דלראשון כוונת הירושלמי להביא מקור לשיעור חומש, ולאחרון כוונתו לשיעור צדקה לפני תקנת אושא: