ברכת אירוסין וברכה בשליחות

 ברכת אירוסין וברכה בשליחות

בחיי שרה (פרק כד פסוק ס), ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו. ע״כ.

מפסוק זה, כתבו התוס׳ בכתובות (דף ז ע״ב) בשם מסכת כלה, ילפינן ברכת אירוסין, וכתבו, דלפי״ז מוכח שאף במקדש ע״י שליח מברכים ברכת אירוסין, שכן אליעזר קידש את רבקה בשליחות אדונו, ושוב כתבו דמסתמא הוי אסמכתא ואין להוכיח מזה שמברכין ברכת אירוסין ע״י שליח, ועכ״פ מ״ב שנסתפקו האם יש ברכת אירוסין בקידושין שעל ידי שליח, וצריך לעמוד על צדדי ספק זה, ובמה שונה שליח לקדש מאשר שליח למול, למשל, דקי״ל בשבת (דף קלז ע״ב) שמל את התינוק ומברך, וכן שליח להפרשת תרומה וכדו׳.

ראשית, יש להבין את משמעות ברכת האירוסין, דהנה נחלקו הראשונים האם הינה ברכת המצוות או ברכת השבח, דברמב״ם בפ״ג מאישות (הלכה כג) מבואר שמדובר בברכת המצווה, ולפיכך מברך עליה עובר לעשייתן כמו בכל ברכת המצוות, אך ברא״ש בכתובות (פ״א סי׳ יב), וגם בתוס׳ הרא״ש (שם), איתא אחרת, דאין ברכה זו אלא ברכת השבח על קדושת ישראל בחופה וקידושין, וכ״כ הריטב״א שם, ויעויין במרדכי בריש כתובות (סי׳ קלב), ואף כי אין מקום להאריך בזה, ברור שהדיון מתחיל עוד קודם לכן, בנדון האם קידושין הם מצווה, דהרמב״ם (אישות פ״א ה״א) כתב דהוי מ״ע, וכ״כ בספר המצוות (מ״ע ריג), אך הרא״ש וסיעתו ס״ל שאין הקידושין מצווה כלל אלא דין אישות, והאמת שגם ברמב״ם יש לעיין אם לא מדובר אלא במצוות פרוצדורה כמו קניינים, ואכ״מ.

מחלוקת שונה אך קשורה נחלקו בראשונים האם מברכין ברכת אירוסין רק עובר לאירוסין או אף לאחר אירוסין, יעויין בשו״ע (אה״ע סי׳ לד ס״ג), ובפשטות היה נראה לומר, באופן חד חד ערכי, שאם ברכת הקידושין היא ברכת המצווה בהכרח יש לברכה עובר למצווה, ואם היא ברכת השבח אין עניין שתהא עובר, ובשט״מ בשם הריטב״א אף כתוב שצריכה להיות דווקא לאחר האירוסין משום שהיא ברכת שבח על קדושת ישראל וכקידוש היום שמברכין לאחר שקידש היום, אבל האמת שאין זה כך, דגם חלק מהסוברים שהברכה היא ברכת המצוות ס״ל שאין מברך אותה אלא לאחר האירוסין, כדכתב הראב״ד, שמא לא תאבה האשה ונמצא ברכתו לבטלה, ומצד עובר לעשייתן, כבר כתב הריב״ש (סי׳ פב), דכל זמן שלא נשאה ולא נשלם קניינה אכתי הוי עובר לעשייתן.  

בכל אופן, היה נראה לומר, שאם ברכת האירוסין היא ברכת המצוות, מברך השליח לקדש כשם שלעולם מברך שליח המקיים מצוות הבעלים, אך אם הוי ברכת השבח אפשר שאין המצווה לשבח אלא על הזוכה להכנס לקדושת חופה וקידושין אבל לא על השליח, ודלא כמש״כ התבואות שור (סי׳ א אות נט) דברכת אירוסין אינה מוטלת כלל על החתן, ואין מסדר הקידושין צריך להוציאו ידי חובתו, אלא מצוותה שיברכו ברכה זו בשעת האירוסין, כי הנה יותר נראה בראשונים ובפוסקים שאחזו בכך שדווקא על החתן לתת שבח והודאה, ובאמת הדבר דומה לברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, דכתבו התוס׳ בפסחים (דף ז ע״א) והרא״ש בשבת (דף קלז ע״ב) שהינה ברכת השבח ולכן מברכה האב לאחר המילה, ובשו״ע (יו״ד רסה סעיף א) הביא הרמ״א שנחלקו הראשונים האם אחר מברך כשאין אב, די״א שמברך אחר משום שחייב משום בי״ד, ומשמע דבלאו הכי לא יברך אלא האב שדווקא עליו מוטל השבח, ומיהו מנגד מצינו ברכת אשר קידש ידיד מבטן גם כן במילה, שהינה ברכת השבח, ולכתחילה לא תיקנוה על האב אלא, כלשון הגמ׳, שהמברך אומר, יהא המברך אשר יהא.

הנודע ביהודה (אה״ע סי׳ א) הסתפק האם האשה חייבת בברכת אירוסין, ומ״מ כתב שבחרש שנשא חרשת ודאי ליכא ברכת אירוסין, כי כל המצווה לברך מוטלת עליהם ואינם שומעים את הברכה, והא דהחרש עצמו לא מברך, צריך לומר שמיירי שהחרש הוא גם אילם, או לומר חידוש גדול מאוד, שהמנהג שאין החתן מברך, כמבואר בראשונים ובפוסקים, חזק עד כדי כך שגובר על חיוב החרש לברך, ומסתמא הנוב״י אמר את שאמר גם לדעות שהברכה היא ברכת השבח, שהרי לא הרחיב בכך, וא״כ ס״ל שאף אם היא ברכת השבח, מכל מקום מוטלת על החתן והכלה ורק עליהם, וכך נראה גם במרדכי שכתב שאין מברכים ברכת המצווה בשעת הקידושין כיון שאין עשייתה גמר מצוותה, ואף על פי כן נתן טעם מדוע נהגו שאין החתן מברך, משום יוהרא, ומ״ב שעיקר הברכה מוטלת על החתן, ולפי״ז אם הברכה היא ברכת השבח נראה שאין השליח מברכה.

באמת, צריך ביאור מדוע השליח מברך על עשיית מצווה, וכבר העיר המגן אברהם (סי׳ תלב סק״ו) לגבי שליח לבדיקת חמץ, דאיך יברך על מצווה דלאו דידיה, אך כתב דמ״מ פשוט שמברך כמו שליח במילה, ויעויין בדגול מרבבה וביד אפרים שטענו שאין ללמוד ממילה שבה כל ישראל בכלל חיוב ב״ד, ועכ״פ טעם הדבר שהשליח מברך על עשיית מצווה, איתא בבית מאיר, דהשליח מברך בשליחות משלחו, וכ״כ במור וקציעה ובמשנה ברורה (סק״י), וצ״ל בהבנתם, דאע״ג שפשוט שאין שליחות בברכה, כמו דלא מהני שליחות בשום מצווה שבדיבור כתפלה, ק״ש וכדו׳, מכל מקום, כשהשליחות היא על המצווה עצמה, גם הברכה מסונפת לה ונגררת בשליחות של המצווה, והנה בנדרים (דף עג ע״ב) הקשו הראשונים אהא דהוכיחה הגמ׳ שא״צ שמיעת בעל מהפרת אפוטרופוס, דדלמא מהני שמיעת אפוטרופוס, והרא״ש כתב דלא מהני שליחות בשמיעה דהוי ממילא, והתוס׳ כתבו בעניין אחר, ונראה דגם תוס׳ מודו דלא מהני שליחות בשמיעה וכדו׳, אלא דסברי שכיון שהוא שליח להפרה מהני שליחות זו אף לשמיעה.

ברם, רחוק הוא לומר שישנה שליחות בברכה כלל, וגם בשו״ת רעק״א (סי׳ מ״ב) כתב כן, ולכן נראה בדרך אחר, שברכת המצווה אינה מוטלת על בעל המצווה אלא על מי שעושה את מעשה המצווה בפועל, כי כך עיקר תקנת חז״ל שהמל והמפריש תרומה מברך, וכן בכל מצווה ומצווה, וגם השליח מברך כיון שעסוק במצווה ועושה מעשה מצווה, ויתר על כן, נראה שכל עניין השליחות במצוות הוא לא בסגולת המצווה אלא לעניין יציאה ידי חובה, דהמשלח נפטר על ידי השליח, אבל השליח נחשב כעושה המצווה ומקבל שכרה, ולפי״ז פשוט שהשליח מברך, דבאמת הוא הוא עושה המצווה, ובהתאם לכך, דין הוא שיברך עליה.

בשו״ע הרב (סי׳ רסג סק״ה) כתב באופן אחר, דברכת השליח היא מדין ערבות, דכיון שערבים כל ישראל זה לזה, יכול השליח לברך משום חיובו במצווה מדין ערבות, והנפקא מינא בין שלוש ההבנות הללו היא בשליח לקידושין, כי אם גם ברכת השליח היא מדין שליחות, גם בקידושין יוכל לברך, דאין בזה הבדל בין קידושין לשאר מצוות התורה, וכן אם נחתינן לדין ערבות יוכל לברך בקידושין, אך אם ברכת השליח היא משום שהשליח בעצמו מקיים המצווה, והמשלח רק יוצא ידי חובה, בקידושין נראה שסדר הדברים הוא אחרת, דפשוט וברור שאין ביד שליח לקדש מצווה של קידושין, דמצוות הקידושין היא, כמבואר ברמב״ם (אישות פ״א ה״א), לקנות האשה לאישות ואח״כ לבוא עליה, והשליח, כמובן, מופקע מזה, ולכן אין לו לברך.

וא״ת, דשליח הקובע מזוזה בפתח בית חבירו מברך, ומה בין לתקן בית שאחר יגור בו לבין לתקן אשה לאחר, י״ל דמכל מקום שאני מזוזה, שעצם המצווה בה היינו קדושה וקביעת ייחוד ה׳ על פתח הבית, וכל אחד העושה מעשה זה חשיב עוסק במצווה, אף אם מדובר בבית החבר, ואי״ז דומה כלל לקידושין בהם השליח כלל לא שייך, ועפי״ז גם בשליח לבדיקת חמץ וביעורו, אף שאין החמץ שלו ואין עובר עליו בב״י, מכל מקום עושה מצווה, כמבואר בב״ק (דף צח ע״ב) דהכל מצווין עליו לבערו, ועוד עניין שיש לדון בו, האם בכלל יש עניין במצווה של קידושין, או דלמא מדובר בלא יותר מאשר מתיר או עניין פרוצדורלי, כך שברור שהשליח לא עושה ולא מידי.

שורש ספק התוס׳ האם השליח לקדש מברך, לכאורה נעוץ בנדון זה, האם הברכה היא בשליחות, ואז יברך, או שהברכה תלויה בעיסוק במצווה של השליח, ואז ישנו סעד גדול לכך שלא יברך, והנה בשו״ת כתב סופר (יו״ד סי׳ קכג) כתב בהא דאין השליח מברך זמן במצוות כגון במילה, דהיינו משום שאצל השליח אין זה מצווה הבאה מזמן לזמן, ונראה יותר מזה, שאף אם תיקנו חז״ל את ברכת המצוות על מי שעושה המצווה בפועל, לגבי זמן נראה פשוט שהיא מוטלת על בעל המצווה ולא על השליח, ואף אם ישנה שליחות על הברכה, נראה שאי״ז אלא בברכת המצווה, שהיא כחלק מגוף המצווה, אבל ברכת זמן איננה אלא על שמחת המצווה, והוי כמילתא אחריתא, ולא שייך בה שליחות כלל וכלל: