לראותם בלבד
לראותם בלבד
בחנוכה אנו שרים, הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול על ניסיך ועל נפלאותיך. ע״כ. ויש לדון ולברר האם ראיית הנרות הינה בגדר של רשות גרידא, רשות לראותם ולא להנות מהם, או שמא יש בזה גם חובה.
לשון הסוגיא בשבת (דף כג), רב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך אמר רב יהודה יום ראשון מברך ב׳ ומדליק מברך ג׳, מכאן ואילך מדליק מברך שתיים ורואה מברך אחת. ע״כ. וכ״פ הרמב״ם בהלכות חנוכה (פ״ג ה״ד), כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה, והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלוש ברכות ואלו הן, בא״י אמ״ה אקב״ו להדליק נר של חנוכה, בא״י אמ״ה שעשה ניסים לאבותינו בימים הזה בזמן הזה, בא״י אמ״ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתיים, שעשה ניסים לאבותינו ושהחיינו, ובשאר הלילות המדליק מברך שתיים והרואה מברך אחת, שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון. עכ״ל. ונמצאו ברכות דיני המדליק והרואה ערוכים וארוכים.
בביאור היחס בין הדלקת הנרות לראייתן יש להתבונן בשיטות הראשונים, דהנה לשיטת הרשב״א (שם בשבת), מי שקיים מצוות נר חנוכה ע״י שהדליק או הדליקו עליו, אף שאינו בבית ולא שמע הברכות ולא ראה הנרות, אינו חייב לראות נרות חנוכה ולברך עליהם, ומ״ב שלדעת הרשב״א עיקר המצווה היא ההדלקה בנר, ואם נבצר ממנו לצאת יד״ח בהדלקה יקיים בראיה, שזו אותה מצוות נר חנוכה בדרגה פחותה יותר, וכן נראה בתוס׳ בסוכה (דף מו ע״א), ובשפטות לשון הטושו״ע.
שיטה אחרת היא שיטת המאירי, שמי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות, מברך לעצמו שעשה ניסים ושהחיינו בלילה הראשון, ושעשה ניסים בכל הלילות, ומ״ב שברכת שעשה ניסים אינה קשורה דווקא לראיית נר חנוכה, ואף מי שהדליקו עליו ואינו רואה כלל את הנרות יכול לברכה, ומשמעות הדברים, שחנוכה הינו יום שיש בו חיוב אמירת שעשה ניסים, וביום הראשון אף שהחיינו, והטעם שמברכים סמוך להדלקת הנרות הוא משום שזהו הזמן הראוי ביותר, כדקי״ל הרואה מקום שנעשה בו נס מברך ברכת שעשה ניסים.
אכן יש מן האחרונים שהקישו מדברי המאירי גם לעניין מגילה, שמי שאין לו מגילה כשרה לקרוא בה בפורים, יברך באותו היום ברכת שהחיינו מפני תוקפו של הנס, ויש מי שמוסיף שאף מברך שעשה ניסים.
עכ״פ, יש להבין מהמאירי, שאין הברכות האלה באות על ראיית הנרות, ואין מצווה מיוחדת בראיית הנר, וכל כוונת הגמרא הרואה מברך אינה אלא שזהו המקום הראוי ביותר.
והנה לפי המאירי תצא גם נפ״מ מעשית, שכן לשיטת השו״ע יש לברך כל הברכות לפני הדלקת הנר, ופירשו הנו״כ דהיינו כדי שהברכה תהיה עובר לעשייה, אך המאירי כתב, דיש מדקדקים לברך להדליק בראשונה ושעשה ניסים באחרונה, בשעה שהוא רואה את כל מה שהוא חייב להדליק, ואיני רואה הכרח בכך, ומכל מקום ברכת להדליק נר של חנוכה, ראוי לברך בתחילתו מטעם עובר לעשייתן. עכ״ד. פירוש, למאירי אין חשיבות כלל אם מברך שעשה ניסים ושהחיינו קודם או אח״כ, והיינו לשיטתו שאין ברכות אלו על ראיית הנר.
מצינו גם שיטה שלישית, שיטת המרדכי, לגבי דברי ר׳ זירא בגמ׳ שכשהיה תלמיד השתתף בפרוטה ומשנשא אשה אשתו הדליקה עליו, דאף שמדליקים עליו בביתו מ״מ יש מצווה נפרדת לראות נרות חנוכה ולברך עליהם, ולא יכול לברך אא״כ ראה, דלא כמאירי, ולשיטה זו הסכים הרב המגיד וכתב שכן דעת הרמב״ם, והוסיף שרק כך ראוי להבין את מימרת ר׳ ירמיה שהרואה צריך לברך, וכן הגר״א מציין כמה ראשונים שקיבלו דעת המרדכי להלכה, וכן האחרונים הב״ח, פ״ח ובעל הא״ר.
ובחזרה להתחלה, נראה כי לאמירה אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, אין לה רק משמעות של רשות ובחירה אלא אף חובה מסויימת להסתכל ולהתבונן בנרות, לקיים את העניין של מצוות הראייה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה