חסד ורחמים
חסד ורחמים
בוירא (פרק יח ב), וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירוץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. ע״כ. ולמדו בגמרא בשבת (דף קכז ע״א), ממעשה אברהם שביקש מה׳ אל נא תעבור מעל עבדך, שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. ע״ש.
לכאורה הדבר תמוה, כיצד יש דבר שדוחה הקבלת פני השכינה. לא מסתבר שיהיה דבר יותר חשוב מאשר התייחסות לקב״ה עצמו, ואם כן בעזיבתו ישנו חילול ה׳ שלא ברור כיצד מותר לעשותו. אכן, כ״ז אם מדובר במהויות שונות, מהות של ההתקשרות עם הקב״ה ומהות אחרת בהכנסת אורחים, שאז לא ברור מדוע האחרונה גוברת על הראשונה. ברם, כפי שיתברר, הכנסת אורחים, במובן מסויים, מכילה גם קבלת פני השכינה, ולכן גדולה ממנה.
כידוע, אברהם היה בעל חסד גדול. נראה כי מעלת החסד, באותו מובן כפי שהשיג אותה אברהם, הינה ייחודית.
בעל החובות הלבבות אומר, כי יש מי שמרחם על הזולת ואין זה אלא משום שהוא מרחם על עצמו ורוצה להטיב לעצמו. אדם זה שרוי בצער כאשר רואה את החבר ברעתו, ולכן רוצה להטיב עימו כדי שלו עצמו יהיה טוב מכך, שיפסיק לראות בצרת האחר המעציבה אותו. מדובר כמובן במידה נאה וראויה שקשה לקנותה.
אם כן, אין הנתינה לזולת תמיד נכון לקרותה חסד, כי אם מדובר באדם מהסוג שנתבאר, הרי הוא במעשה זה נחשב כרחמן, אך לא נחשב כחסיד. בעל החסד הוא מי שרודף חסד ושואף לעשותו בכל מהותו, ואין לו כל מניע אחר מלבד עצם החסד. בעל הרחמנות, בניגוד אליו, לא פועל ממניעים פנימיים של חסד, אלא ממניעים חיצוניים שיפסיק לראות ולהרעות בצרת הזולת.
לפעמים ישנן השלכות מעשיות ממש, בין מי שמיטיב לזולת מפאת חסד, לבין מי שעושה זאת בגלל רחמים. לעומת אברהם החסיד, איוב היה, כנראה, בגדר רחמן, כפי העולה מהמדרש.
באבות דר׳ נתן (פ״ז) איתא, ויהיו עניים בני ביתך, א״ל הקב״ה לאיוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם אבינו, אתה יושב בתוך ביתך ואורחים נכנסים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין, אבל אברהם לא עשה כן, מהדר בעולם, וכי מצא אורחים מכניסן, את שאין דרכו לאכול בשר האכילו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין, ולא עוד, אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים וכו׳, וכל הבא ונכנס ואכל ושתה, וכל שהפה שאל מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר ויטע אשל. עכ״ל.
זה בין חסדו של אברהם לבין רחמנותו של איוב, שאיוב רק השלים את החסר, כדי להימנע מלראות חסר אצל רעהו שיגרום לו צער. אברהם, לעומת זאת, נתן גם מה שלא היה חסר, כי שאיפתו הייתה מצד עצם מעשה החסד ולא מצד מניעת פגעים מהזולת. מכיון שאברהם היה חפץ בלתת כל הזמן, ללא קשר האם מדובר במילוי חסרון או תוספת לא הכרחית, מובן שהצטער מאוד בהעדר ההזדמנות, כפי שהצטער קודם ביאת המלאכים האורחים אליו.
כמו היחס בין אברהם לאיוב, כך גם היחס בינו לבין נוח בעניין זה. נח היה איש צדיק, לעומת אברהם שהיה איש חסד. נח, כמסופר בפרשת נח, עמל רבות, בין השאר, בדאגה לכל בעלי החיים, האכלתם והטיפול בהם. בודאי עשה זאת נוח מאהבה, כי אפשר לעמול ולהיטיב כ״כ הרבה ללא שתהיה אהבה בדבר. ברם, עדיין לא בא המעשה למדרגת חסד, כי בכל זאת לא עשה נוח אלא משום שהיה בדבר צורך ומילוי חסרון והצלה, ולא בגלל רצון להעניק בלי קשר לנתונים.
הרב דסלר מבאר, כי שתי דרכים אלו, חסד ורחמנות, אינן רק שתי דרכים בעשיה שבין אדם לחבירו, אלא גם בדברים שבין אדם למקום. גם בזה ישנן שתי הבחינות, עבודה לשם מילוי החובה או בגלל שאר מניעים חיצוניים, ועבודה של חסד שאינו תלויה בחיובים וסיבות. האדם נהפך במהותו לנותן, ובין שאר אלו שנותן להם, להבדיל, נמצא ריבונו של עולם.
אם כן, מידת החסד היא מידה נעלה המייצגת מהות נעלה. האדם מחפש לתת בכל דבר ודבר ובכל עת ועת משום הנתינה עצמה, גם היחס לקב״ה. כלפי המקום, משמעות הנתינה היא ליצור חיבור עימו יתברך.
כעת ניתן להבין באיזה מובן מידת החסד מכילה הקבלת פני השכינה, כי מידת החסד כוללת גם נתינה כלפי המקום, שזו התקשרות עימו בדרגה גבוהה ביותר. היסוד של הנתינות, בין לאדם ובין, להבדיל, למקום, יסודן אחד, וכיון שכך ניתן לומר שיסוד זה הוא יסוד גם בקבלת פני השכינה. לכן, עשה אברהם כהוגן שעמל בהכנסת אורחים לעומת קבלת פני השכינה.
הנה, אברהם התפלל להצלת אנשי סדום והשתדל בדבר הרבה, לשאול מה׳ כמה וכמה פעמים אולי יצילם עבור עשרות בודדות או עשירייה אחת של צדיקים. הדבר על פניו תמוה, כי הרי על כל צדיק בסדום, גם אם יש בה עשרה כאלה, ישנם אלפי רשעים מרושעים. אם תמחה העיר סדום מעל פני האדמה, מצד חישוב העלות והתועלת, יופחת חילול ה׳ בעולם במידה רבה יותר מאשר יופחת קידוש ה׳ בעולם. אם כן, לא ברור מדוע אברהם התפלל והשתדל עבור העיר הרשעה.
שאלה דומה אך הפוכה עולה לגבי נוח,מדוע ישנה טענה כלפיו מדוע לא התפלל עבור האנשים שבדורו. הזהר (בראשית דף סז) כתב כן, שהמבול נקרא על שמו של נח, כדכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, משום שלא התפלל עבור דורו. אם כן, צריך ביאור מדוע אברהם מתפלל בעד עיר שהתועלת בה פחותה מן העלות שלה מבחינת חילול ה׳, ולא נטען כלפיו כנגד זה, בעוד נח לא התפלל על אנשי דורו הרשעים, בצדק לכאורה, ונטען כלפיו על כך.
לפי מה שנתבאר, נראה כי ניתן להבין את הדברים. במידת החסד של אברהם, אין התחשבות בנסיבות ובנתונים. בכל מקרה בו אברהם יכול לתת, הוא עושה זאת ללא פקפוק. כך, גם אם אם הנתינה היא לאנשי סדום הרשעים, מדובר בנתונים שאינם רלוונטיים ויש להתעלם מהם בכל הנוגע למעלת החסד של אברהם. הנתינה מתעלמת מכל דבר אחר, משום שמדובר במהות חשובה שמשקפת גם קידוש ה׳. מובן כיצד ניתן לפעול בדרך החסד אף אם יצא מהדבר בסך הכל יותר חילול ה׳ מקידושו, שכן היסוד של מעלת החסד הוא גם יסוד של ההתקשרות היותר נעלה עם ה׳, מה שגובר על כל חילול ה׳ שנגרם מן החסד.
נח לעומת זאת לא פעל מצד מדרגת החסד, כפי שנתבאר, ולכן, במדרגתו שלו, ייתכן שעשה חשבון נכון לא לעמוד לצד הרשעים שרק יגרמו לחילול ה׳ בעולם. התביעה על נח הייתה על עצם כך שאינו עומד במדרגת החסד היותר גבוהה שכל מהותה נתינה לשני, בלי קשר לנסיבות ולנתונים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה