עד אחד נאמן באיסורין

 עד אחד נאמן באיסורין

בוישלח (פרק לב פסוק לג), על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה. ע״כ.

במקור הדין של עד אחד נאמן באיסורין, נחלקו רש״י ותוס׳, דלרש״י (גיטין ב ע״ב) הוי סברא שהאמינה תורה כל אחד על שחיטה והפרשת תרו״מ וניקור, וביבמות דף פח (ע״א) הוסיף לבאר, דאם לא כן אין לך אדם מתארח אצל חבירו ואין אדם סומך על בני ביתו, לעומת התוס׳, לפיהם (שם בגיטין) יליפינן שע״א נאמן באיסורין מוספרה לה, דנאמנת אשה לספור לעצמה.

והקשו התוס׳ על רש״י, דבחנם נקט תרומה ושחיטה, דבהני איתחזק איסורא אלא שנאמן משום דהוי בידו, ואין ללמוד מזה דנאמן אף כשאינו בידו ולא איתחזיק איסורא, והר״ן כתב לזה דיחוי וז״ל, אלא אם כן תאמר דאתחזיק איסורא ובידו לתקן שווה כלא אתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ופשרה היא זו, אלא מוספרה לה לעצמה נפקא לן. עכ״ל. ומ״ב תשובה אפשרית לשיטת רש״י, דמתוך שהוא נאמן באיתחזיק איסורא ובידו ניתן ללמוד שהוא נאמן נמי בלא איתחזיק ובלא בידו, דשקולין הן, רוצה לומד, כנגד חסרון הנאמנות משום דאיתחזק איכא יתרון בנאמנות משום דהוי בידו, ובסך ההסתברות של הנאמנות הא והא שווים, ומכל מקום לר״ן לא היה נוח בתירוץ זה.

כעין דברי הר״ן, לכאורה, כתב המהרי״ק בשורש עב, דמתוך שנאמן באתחזיק ובידו ניתן ללמו שנאמן בלא איתחזיק ולאו בידו, ומיהו נראה שיסוד דבריו שונה בתכלית מיסוד דברי הר״ן, כי לשון המהרי״ק היא, דודאי כל שכן הוא, דכיון דשמעינן מנדה דאפילו אתחזק איסורא דמהימנא כיון שבידה לטבול, כ״ש היכא דלא אתחזק איסורא אפילו אין בידו, דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור כלל דעד אחד נאמן. עכ״ד. היינו שבידו הוי יתרון כנגד החסרון של איתחזק, אלא שמדובר בפתרון מהותי לבעיה שגרם לה האיתחזק איסורא, כי מה שהוא בידו מגרע את חזקת האיסור, בניגוד לסברא שהציג הר״ן שבידו מחזק את הנאמנות ואיתחזיק מחליש אותה ובסה״כ הדברים מתקזזים.

בש״ש בש״ו פ״ו ופי״ט נראה שהשווה דברי הר״ן ודברי המהרי״ק, וגם משמע כן בבית הלוי (ח״ב סי׳ לז), וכיו״ב בעוד אחרונים, אבל באמת הדברים נראים ברורים לא כן.

גופא בביאור דברי המהרי״ק דמה שבידו מגרע את חזקת האיסור צריך להבין, דודאי אה״פ שכח החזקה בטל משום שביד האדם לבטלה, כי הרי פשוט בכל מקום שחזקה נחשבת חזקה גמורה אך שביד האדם לבטלה, כגון חזקת טומאה באדם שטבל במקווה ונמצא חסר דטמא משום החזקה, כמבואר בפ״ב מ״ב במקוואות ובקידושין דף עט ע״א, אף שבידו לטבול, וכן כשנולד ספק בשחיטה מוקמינן אחזקת שאינו זבוח, כמבואר בחולין דף י (ע״א), אף דשחוטה הוי בידו כמבואר ברש״י בגיטין וביבמות, ועוד, דאם איתרע חזקת האיסור והוי כמי שאינו, מדוע אין כל אדם נאמן אלא רק מי שבידו בלבד, אלא ודאי החזקה נשארה חזקה גמורה אף שביד האדם לבטלה, ומהרי״ק צ״ב.

בקובץ הערות (סי׳ סז אות ז) כתב לבאר לפי דברי הרע״א בכתובות (דף יג ע״ב), דע״א נאמן באיסורין נגד חזקה דאיתרע ונולד ספק בפנינו, ורק נגד חזקה דלא איתרע אינו נאמן, וכ״כ הפנ״י בקידושין (דף סג ע״ב), דכאשר בידו לבטל את החזקה הרי זה כאילו איתרע החזקה ונולד בה ספק ושוב ע״א נאמן כנגדה, אבל כשאינו בידו לא נולד ספק בחזקת האיסור ואין העד נאמן כנגדה, אך הדברים אינם מיישבים הרבה, ראשית, משום שאין בכך תשובה מדוע רק מי שבידו נאמן נגד החזקה ולא אחרים והרי כאילו נולד ספק בחזקת האיסור, שנית, מהי״ת לחדש דבידו הוי כמו נולד ספק בפנינו, ושלישית, דבשלמא בנדה ותרומה ניתן לומר דכיון דבידה לטבול, תרתי משמע, והיא עומדת לכך, כמ״ש הרמב״ן ביבמות, דלהכי קיימא, חשיב כאילו נולד ספק ואתרע חזקת האיסור, אך בגיטין (דף נד ע״ב) מבואר דמהני מה שבידו אף להאמינו כשהוא אומר טהרות שעשיתי עמך נטמאו, ובזה בודאי לא מסתבר לומר דכיון שבידו הוא נולד ספק בטהרות, דאטו עומד הוא לטבא טהרות של חבירו, וכן בטבל של חבירו, דאיתא שם ביבמות שלמ״ד התורם משלו על של חברו אי״צ דעתו הוי בידו ונאמן שהפריש תרומותיו, הרי אינו עומד לכך, וקשיא.

נראה בגדר ע״א נאמן באיסורין, בנאמנותו ובאי נאמנותו היכא דאיתחזיק איסורא, דאין הנאמנות בגדר נאמנות וברור כשאר גדרי הנאמנות של עדים, אלא הוא דין בהנהגת איסור והיתר, דהיינו שזהו דין התורה שכשאדם אומר על דבר שהוא היתר אי״צ לחשוש שמא מדובר באיסור, רוצה לומר, אין העד מברר את הספק אלא עדותו עצמה היא סיבה, על פי דיני איסור והיתר, שלא לאסור את הדבר, והדברים נראים, כי אדם המתארח אצל חבירו אי״צ לשאול את מארחו על כשרות המאכלים, והלה אינו צריך להעיד על כך, מה גם שאין עדות אלא בבי״ד, וכל המקור לדין ע״א באיסורין, לפי רש״י, הוא מסברא זו שיוכלו אנשים לאכול זה אצל זה, ובאמת גם זבה הסופרת לעצמה, המקור לע״א לשיטת תוס׳, אינה צריכה להעיד מידי.

בדרך זו, מובנת מאוד שיטת התוס׳ בקידושין (דף סה ע״ב) שע״א נאמן רק להתיר ולא לאסור, כי גדר הנאמנות אינה עדות וברור, כי א״כ קשה לחלק בזה בין איסור להיתר, אלא על כרחך מדובר בהנהגה באיסור והיתר שיש לסמוך על אדם כשר מישראל ולא לחדש ספק, אבל הנהגה זו לא נאמרה לגבי איסורים.

בכל מקרה, דין ע״א באיסורין שונה משאר מקומות שבהם ע״א נאמן כגון בעדות אשה ובסוטה, דבכל אלו אף שפסול ואשה נאמנים מכל מקום בעינן שיעידו בב״ד, ומחוץ לב״ד אינו כלום, דרק בב״ד הוי בכלל עדות ונאמנות, בניגוד לע״א שאינו טעון העדה ואינו טעון ב״ד, משום שנאמנותו הינה בגדר הנהגה באיסור והיתר ולא בגדר עדות ונאמנות, כאמור, והדברים עולים הדק היטב עם הרמב״ם בפ״ה מהלכות עדות (ה״ב), שכתב שם, בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה וכו׳ ובעגלה ערופה וכו׳ וכן מדבריהם בעדות אשה וכו׳. עכ״ד. ותמה כבר הרי״ט אלגאזי (קדושת יו״ט סי׳ טו) מדוע השמיט הא דע״א נאמן באיסורין, אולם לפי האמור הסיבה ברורה, דבניגוד לאלו שהינם נאמנות, ע״א באיסורין הוא הנהגה.

בהתאם לאמור, הא דע״א אינו נאמן היכא דאיתחזיק, אינו משום דין חזקה ממש, כפי ההבנה הפשוטה שמדובר בחזקת איסור הגוברת על נאמנות העד, אלא זהו דין מסויים בהלכה של ע״א נאמן באיסורין שרק כשמעיד על חתיכה שהיא שומן וכדו׳ התורה אמרה לסמוך עליו, אבל לא כשמעיד על מצב ידוע, כי אז כלל לא נאמרה הנהגה לסמוך על ע״א, והדברים נראים, כי חזקה דמעיקרא, מוסכם במפרשים, שאינה מבררת כלל אלא היא הנהגה במקום ספק שאין בו ברור, אבל במקום שיש בו ברור בעצם הדין אין לנהוג ע״פ החזקה דמעיקרא, ואם איתא שע״א מברר היה צריך להיות שנאמן אף נגד חזקה דמעיקרא, אלא ודאי מדובר בהנהגה שלא מונהגת בגוונא דאיתחזק.

גם מה שע״א נאמן בדאיתחזק כשהדבר בידו, נראה שאין בו כלל עניין של נאמנות, אלא דין מסויים באיסורין, שתלוי בפלוגתת הראשונים, דדעת הרא״ש (פ״ה סי׳ יג) דכיון דהוי בידו ה״ה כבעלים עליו, ויש שהסיקו מדבריו דין כללי שבעלים נאמנים על שלהם, ובש״ש ש״ו כתב דבדב״ש דאין פחות משניים לא סגי בנאמנות הבעלים, אבל לכאורה יש לומר שלא מדובר כלל בנאמנות, אלא הויא סברא מסויימת בדין איסורים ובהנהגה שלהם, כי המקור לדין ע״א באיסורין הוא מסברא שהאמינה תורה לאדם להעיד על שלו דאל״כ אין לך אדם מתארח אצל חבירו, ואת המסגרת והגדר של הסברא הפשוטה הזו וההנהגה שבעקבותיה קבע הרא״ש בהגדרה שמי שנחשב הבעלים נאמן, רוצה לומר, לא נאמן בגדר נאמנות אלא בגלל היותו בתוך גדר הנהגת ע״א באיסורין.

אכן התקשו מאוד בנאמנות של בידו, דמדוע שיהא נאמן על מה שהיה בידו לפני זמן בעוד בשעת העדות כבר אינו בידו, כמו שבדבר שבערווה אינו נאמן בכה״ג כדאיתא בב״ב דף קלד (ע״ב) שאינו נאמן לומר גרשתי למפרע, וגם בממון אינו נאמן במיגו דלמפרע כדאיתא בתוס׳ דכתובות (דף פה ע״א), על כן נראה שלא מדובר במישור הרגיל והכללי של נאמנות אלא במישור של הנהגה באיסורין.

הרמב״ם כתב בסנהדרין פט״ז ה״ו, ודבריו ידועים, דהאיסור הוחזק ע״פ עד אחד, ואם העד העיד על חתיכה שהיא חלב האוכלו לוקה, והאחרונים הבינו בזה דכיון שהחתיכה כבר הוחזקה לאיסור על ידי העד מהני גם לעניין עונשין, וכתבו כעי״ז גם לגבי רוב בממון ובנפשות, אבל אפשר שהפשט הוא אחר, לא משום שהוחזק ע״פ העד, אלא משום שהעד נאמן נאמנות גמורה שהחתיכה היא חלב כיון שמעיד על החפצא ולא על האוכלו, וכ״כ גם באבי עזרי, ועכ״פ לפי״ז יצא הדין להפך מכל האמור, דע״א אכן נאמן ממש באיסורין ולא הוי רק הנהגה, כי הרי לא רק נוהגים על פיו באיסור והיתר אלא גם עונשים, ועניין זה אכן טעון ביאור, ואולי אכן ניתן להלקותו על סמך הנהגה באיסורין כיון שההנהגה מלכתחילה נהגה רק באיסורין, דומיא דסוקלין ושורפין על החזקות, ואכתי צ״ת: