ברכת הנר במוצאי שבת

 ברכת הנר במוצאי שבת

בבראשית (פרק ג פסוקים כג כד), וישלחהו ה׳ אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. ע״כ.

וידוע כי במוצ״ש, לאחר שגורש האדם מגן עדן, ייצר האדם את האש המלאכותית הראשונה, וכפי הנזכר בפסחים (דף נד), ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. ע״ש. ברכת הנר שמברכים בהבדלה במוצ״ש, כידוע, קשורה לזה.

לגבי ברכת הנר, איתא במשנה בברכות (דף נא ע״ב), דאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, ודרשו חז״ל דומיא דהקב״ה בבריאת העולם דכתיב קודם וירא אלוקים את האור כי טוב, ורק אחר כך כתיב ויבדל אלוקים וכו׳, והנה בגמרא (דף נא ע״ב) איתא, אמר רב יהודה אמר רב לא יאותו יאותו ממש, אלא כל שאילו עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואפילו ברחוק מקום וכו׳, ורבא אמר יאותו ממש. ע״ש. וגם בדעת רבא שכתבו הפוסקים כמותו, נחלקו הפוסקים האם צריך באמת להנות מהאור ממש או רק לעמוד קרוב כיון שראוי להנות ממנו.

בכל מקרה, צריך להבין מהו גדר ברכת מחודשת זו, ברכת הנר, והנה, שיטת יחידעא, הלא הוא הכל בו, שברכת הנר הינה ברכת הנהנין, משום שנהנין מהאור, דומיא דהנאת המאכל או הריח, אך כבר טענו עליו התוס׳ דא״א לומר כן, כי אם אכן היה צריך לברך ברכת הנהנין על הנאה מהאור, צריך היה להיות שיברך האדם כל יום ברכת הנר, ואף כמה פעמים ביום, שכן נהנה מן האור, כמו שנהנה מאכילה, פעמים רבות, ולכך כתבו שהברכה איננה ברכת הנהנין אלא ברכה מיוחדת זכר לאש של בראשית, וכ״ג דעת הרמב״ן, שאף דימה ברכת הנר לברכת החמה שמברכים בשעה שהחמה חוזרת למקום בריאתה, כי זו וזו אינן ברכות הנהנין או השבח אלא ברכות זכר למעשה בראשית, וכ״א ברא״ש (ברכות פ״ח סי׳ ג).

שיטה נוספת, הביאה הרמב״ן, שברכת הנר הינה בכלל ברכות השבח, אולם, כאמור, הרמב״ן עצמו אינו סובר כן, אלא ס״ל שמדובר בברכה מיוחדת זכר לבריאה.

את מה שהקשו התוס׳ על הכל בו, הכל בו טען ליישב בשתי דרכים, האחת, שלא מברכים בכל פעם שנהנין מן האור, משום שמדובר בדבר שיגרתי מחוייב המציאות, ומשכך אין האדם מסיח דעתו מהנאת האור לעולם, כי לא שייך כ״כ להמלט ממנה, ומשו״ה ברכת הנר שמברך במוצ״ש מועילה לכל ימות השבוע, כי אין מברכים פעם נוספת אלא כאשר הייתה הסחת דעת, ומיהו הדבר אינו ברור דיו, כי גם מאכל ומשקה הינם דברים מחוייבי המציאות שאין איש היכול לשכוח מהם, ולפי טענת הכל בו שמדובר באי הסחת דעת הפוטרת מברכת הנהנין נוספת, היה צריך להיות שגם על מאכל ומשקה לא יברך אדם יותר מפעם אחת בחייו, וחידוש כזה לא יעלה על דעת איש, ועוד קשה, דאם פטור מברכה נוספת משום שלא מסיח דעתו, לא מובן מדוע בכל מוצ״ש צריך לברך, והרי גם בשבת לא הסיח דעתו מן האור וצריך להיות פטור מצד ברכתו הקודמת.

באמת, נראה להשיב על משה״ק התוס׳ על הכל בו בדרך אחרת, פשוטה, דמסתבר לומר שלא כל ההנאות שוות, כי לאכילה ושתיה דרגה משלה, וכן לריח וכן לאור, והדברים מבוארים גם ברש״י בנידה (דף נב ע״א ד״ה ריחני) שכתב שהריח אינו טעון ברכה לאחריו משום שמדובר בהנאה מועטת, וא״כ נראה לומר שאת ברכות הנהנין על ההנאות השונות תיקנו חכמים כרצונם, כי לברכות דרבנן, כידוע, גדרים שונים, על אכילה ושתיה כל פעם וברכה לאחריהם, על הריח כל פעם ללא ברכה אחרונה ועל הנר ברכה ראשונה במוצאי שבתות בלבד, משום שדרגת ההנאה שבאור פחותה מדרגת ההנאה בריח הפחותה מהדרגה באכילה ושתיה.

וצריך להבחין, שהקביעה שדרגת הריח פחותה משל אכילה ושתיה, ודרגת האור פחותה משל הריח, אין המשמעות שלה שזה חשוב מזה וכדו׳, אלא רק שמוחשיות ההנאה בגוף האדם באכילה ושתיה ניכרת מאשר בריח שבו ניכרת מאשר באור, כלומר, לא רק שאין בזה קביעה שדרגת אכילה ושתיה גבוהה מדרגת האור בעצם, כי הרי האור רוחני הוא וסביר שמעלתו גבוהה משל אוכל, אלא גם אין בזה קביעה שהנאת אכילה ושתיה גדולה מהנאת האור, כי העניין הרלוונטי לברכות הנהנין הוא רק מוחשיות ההנאה אצל הגוף, ובזה אין ספק שאכילה מורגשת גופנית וחומרית בגוף החומרי יותר מאשר הריח המורגש יותר מן האור, מבלי להיכנס לנדון האם האור הוא גלים או חלקיקים.

עוד דרך נוספת ליישב כתב הכל בו, דאכן יש לברך על האור כל יום ויום, אלא שברכת המאורות מועילה לזה, וכך נמצא שמברך אדם על האור כל יום.

כתב השו״ע (או״ח סי׳ רחצ ס״ג) וז״ל, נוהגים להסתכל בכפות הידים ובצפרנים, הגה, ויש לראות בצפרני יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל, ויש לכפוף האצבעות לתוך היד, שאז רואה הצפרנים עם הכפות בבת אחת, ולא יראה פני האצבעות שבפנים (זוהר). עכ״ל. ובמנהג זה להסתכל בציפורניים נאמרו הסברים שונים, סימן לברכה ופריה ורביה משום שציפורניים גדלות מהר, סמליות של החושך בכף היד שנהפך לאור לאחר שפותחים את האצבעות ועוד טעמים שונים.

המשנה ברורה בסי׳ רצו (סקל״א) הבליע בדבריו שמסתכלים בציפורניים קודם שמברכים על הנר, שלא כפי מה שנוהגים העולם להתבונן אחר הברכה, ובאמת תמה עליו האגרות משה, ומיהו, לכאורה הדברים תלויים בכל הנדון דלעיל, מהו גדר ברכת הנר, האם כברכת הנהנין, שבה ברור שהברכה צריכה להיות קודם להסתכלות, כי אסור להנות מן העולם ללא ברכה ומי שנהנה כאילו מעל, או דלמא כברכת השבח או זכר לבריאה, שאין לכאורה מניעה, ואולי אף עדיף, שתהיינה לאחר ההסתכלות באור.

גם הדין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו מתקשר לזה, כי פשטות הדין היא שצריך קודם להסתכל ורק אחר כך לברך, ומיהו חזינן בזה דעות שונות של אמוראים ופוסקים, ואולי אכן נחלקו בגדר ברכת הנר, והנה מהמדרש שלמד שאין מברכין עד שיאותו לאורו ממה שהקב״ה קודם ראה את האור ורק אחר כך הבדיל, משמע עוד יותר שקודם יש להתבונן, ומיהו, נראה להוסיף סיוג על סיוג, כי גם לדעה שברכת הנר הינה ברכת הנהנין, ייתכן שעדיין אין גדרה כמו ברכת הנהנין רגילה שמי שלא ברכך אותה קודם להנאתו כאילו מעל.

דינא הוא, שם בברכות, שאין מחזרין על האור, וב״ב הרא״ש, דהיינו טעמא משום שברכת הנר הינה רק זכר לבריאת האש ולא חובה ממש כברכת הנהנין, והאמת שנראה היה לומר ההיפך, דברכת הנהנין לעולם אינה חובה, דהחובה לברך באה רק בעקבות ההנאה, ואין חובה להנות, ואדרבה, ברכה שתיקנו זכר לדבר מה הינה חובה ברמה כזו או אחרת, אולם, לפי מה שנתבאר שאף אם ברכת הנר הינה ברכת הנהנין מכל מקום אינה רגילה, למשל ע״פ הכל בו, בדרך אחת, שאין אדם מסיח דעתו מן האור לעולם ולכן תיקנו שיברך פעם אחת בשבוע במוצ״ש, וכשקבעו חכמים זמן מסויים, מתקבל על הדעת שגם אם מדובר בברכת הנהנין, מכל מקום יש בזה חובה.

פליגי הפוסקים לגבי אשה בברכת הנר, דהנה נשים חייבות בקידוש, דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ומתוך שחייבות בשמור חייבות נמי בזכור, ויש לדון האם חייבות כמו כן גם בהבדלה.

וכ״כ השו״ע בסי׳ רצו (ס״ח) וז״ל, נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק, הגה, ע״כ לא יבדילו לעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים. עכ״ל. ולכאורה קשה, מדוע לשיטת הרמ״א, הסובר בעלמא שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן שפטורות מהן, אינן יכולות באופן דומה להבדיל בברכה, ויישב זאת המגן אברהם (סקי״א), שיכולות לברך רק במצוות שיש בהן עשייה כך שהברכה היא ברכת המצוות על העשייה, אבל בהבדלה הברכה עצמה היא המצווה.

מנגד, הרא״ש כתב לחלוטין להפך, שהמחלוקת האם נשים מברכות הינה רק לגבי ברכות שאומרים בהן וציוונו, והרי הנשים לא נצטוו, אבל בברכות שאין בהן וציוונו, כמו בהבדלה, ודאי נשים יכולות לברך, והנה הביאור הלכה הביא מהמגן אברהם שפשוט שרשאיות נשים לברך לעצמן על הבשמים ועל הכוס משום שהן ברכות הנהנין, אבל ברכת הנר לא, משום שאינה ברכת הנהנין, ועו״כ דמסתפקנא אפי׳ למ״ד דנשים חייבות בהבדלה אם חייבות בברכת הנר שניתקנה על בריאת האור ואינה שייכא לשבת כלל, כלומר, אינה חלק אינטגרלי מההבדלה, כמו דקי״ל דאין מחזרין אחר האור: