חופש וחירות
חופש וחירות
שני המושגים, חופש וחירות, נראים לכאורה דומים מאוד, ואולי אפי׳ מהווים מילים נרדפות ממש. אולם, נראה שישנו חילוק מהותי וחשוב בין השניים.
ההגדרה הפשוטה למושג חופש היא היעדר מגבלות. אף אדם אינו פטור ממגבלות כל שהן. אדם אינו יכול לעוף או לפתור בעיה מתמטית בלתי פתירה. למעשה, הגדרת החופש אינה הגדרה בינארית, חופשי או לא חופשי, אלא הגדרה של רצף. ככל שיש על אדם יותר מגבלות, כך הוא פחות חופשי, וההפך. המגבלות הן כל מה שלא בשליטת והכרעת האדם. כמובן, לא רק דברים חיצוניים פיזית עשויים להכלל באותן מגבלות, אלא גם תכונותיו ואישיותו של האדם מגבילים אותו. כל זה בהנחה של אי דטרמיניזם, כי מבחינתו של הדטרמניסט, כלל לא קיים מצב של חופש במובן זה. לפיו, כל מעשה ומחשבה מוגבלים על ידי המגבלות ורק על ידן.
מקובל להתייחס לחופש כערך, ובתרבות המודרנית אף לפעמים מחשיבים אותו כערך עליון. נראה שמדובר בבלבול. חופש אינו ערך, אלא מצב נעים ונוח שבו אין על האדם מגבלות. מצב נטרלי מבחינה מוסרית. סביר להתייחס כערך לצורת התנהלות או סוג מסויים של עשייה, אבל מצב של חופש אין בו עשייה אלא רק העדר מגבלות.
נדמה כי הבלבול במתן ערכיות לחופש, נובע מהתובנה ששלילת חופש לא מוצדקת היא מעשה לא מוסרי. דבר זה באמת נכון. הגבלת אדם, בין בתנועה, בעיסוק וכו׳ היא מעשה לא מוסרי. אבל לוגית, לא מדובר בהפך מדוייק של מצב החופש. ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמא. נניח שלהיות עשיר אינו ערך. זהו מצב נעים שאפשר לקיים בו בנוחות דברים טובים או רעים, אבל רק עשיית הטוב עם הממון היא ערך ולא ההחזקה בו. כמו לגבי שלילת החופש, גניבת כסף או כל לקיחת ממון שלא בצדק, הינה פעולה לא מוסרית, ואין זה שייך לכך שמצב החופש או ההחזקה בממון נטרלי מבחינה ערכית. כעת, אפשר לחדד ולומר שגם חופש הוא נכס, כמו ממון, שנוח לי להחזיק בו וזכותי לעשות כן, ומי ששולל אותו ממני עושה דבר לא מוסרי. כאמור, ההחזקה בנכס עצמה נטרלית.
החירות היא פעולה אוטונומית בתוך מגבלות. בהנתן מגבלות, מידת החירות של אדם מתבטאת בשאלה עד כמה הוא לא נותן למגבלות הללו להכתיב את דרכו, מעשית ומחשבתית. אדם שמחליט על דרכו בעצמו גם כאשר הוא נמצא תחת מגבלות, הוא אדם בן חורין. גם מצב זה אינו בינארי אלא על רצף של מצבים. ככל שמוטלות על האדם יותר מגבלות, יש לו הזדמנות לבטא יותר את החירות שלו. לדוגמה, ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות, מתאר אנשים שהיו במחנה ריכוז ובכל זאת לא נכנעו לנסיבות הקשות ופעלו באופן מעורר הערצה. ברור שאותם אנשים לא היו חופשיים, שכן הוטלו עליהם מגבלות רבות. חרף הנסיבות הם פעלו במצב המאתגר כפי שהכתיבו לעצמם ועל פי החלטתם. לא חופש הוא זה אלא חירות.
אם כן, ככל שאדם מחליט יותר על מחשבותיו ומעשיו ופועל לפי החלטתו שלו, אז הוא יותר בן חורין. אכן, ככל שמערכת המגבלות לוחצת עליו יותר, ישנה אפשרות לבטא באופן יותר מובהק את החירות, אבל אין זה אומר בהכרח, כמובן, שמי שמוגבל יותר גם נחשב יותר לבן חורין.
מוסכם ששלילה של חופש היא מעשה לא מוסרי. כך למעשה כל לקיחת נכס מאדם שלא בצדק. אלא שעל שלילה של חירות לא ניתן להגיד את אותו הדבר. חירות, בניגוד לחופש, אינה ניתנת לשלילה. החירות, מטבעה והגדרתה, מופיעה תחת אילוצים והגבלות. ככל שתגברנה ההגבלות על האדם, יקשה הדבר עליו לפעול כבן חורין, אבל בכל אופן תמיד יוכל לעשות זאת. לעולם אדם יכול לבחור לפעול על פי ליבו ורצונו, כמו שהביא ויקטור פרנקל מאנשי המחנות.
לפי האמור נראה כי ביציאת מצרים לא חירות השגנו כי אם חופש. לפני הגאולה היינו עבדי פרעה ושרויים תחת אילוצים כבדים, ולאחריה האילוצים הוסרו. בשלב זה עדיין לא הייתה בחינה של חירות. בחינה זו הגיעה באמת בשלב מאוחר יותר, כנראה במעמד הר סיני, בו נעשו בני ישראל עבדי ה׳. בשעה שישראל חוזרים להיות עבדים ותחת אילוצים קדושים, עול מצוות, ובכל זאת פועלים מרצון ובוחרים לבחור, בבחינת נעשה ונשמע, אז מגיעים לשלמות גם בבחינת החירות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה