בקושיית הבית יוסף

 בקושיית הבית יוסף

הבית יוסף הקשה קושיא, ידועה עד למאוד, מדוע מדליקין נר חנוכה שמונה ימים, והרי בפך השמן היה כדי להדליק יום אחד כך שלא היה נס אלא שבעה ימים, והאמת שכבר הקשה כן התוס׳ הרא״ש בשבת (דף כא ע״ב), ולא הקדים לבית יוסף רק בהקשיית הקושיא, אלא גם בתירוץ ג׳ תירוציו.

אם כן, הרא״ש והב״י תירצו, שחילקו החשמונאים את השמן מלכתחילה לשמונה חלקים כדי להדליק בכל לילה ולילה, כך שגם בלילה הראשון נעשה נס שמעט השמן דלק פי שמונה מטבעו.

על כך תמה הפרי חדש (סי׳ תרעא), וכן הקשה הרא״ש עצמו, שהרי אין סומכין על הנס, ואם כן כיצד חילקו את השמן לשיעור שבדרך הטבע לא היה מספיק בציפייה שיקרה נס, ומיהו לכאורה י״ל בפשטות, שהחשמונאים לא סמכו על הנס אלא קיוו לנס, כלומר, לאחר שנתנו שמינית השיעור ישבו והתבוננו בנר ובמה שקורה לשמן, ואכן אם היו מבחינים בכך שלא קורה נס והשמן כלה והולך, היו מוסיפים לנר שמן כשיעור.

אלא שיש להעיר מצד אחר, דבמנחות דף פט ע״א דרשו, מערב עד בוקר, תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת כל הלילה מערב ועד בוקר, ויש לדון בכוונת הגמ׳, האם פירושה הוא רק שאם אין הנר דולק מערב עד בוקר לא יצא יד״ח, או דנימא שישנה גם קפידא שיתן בנר כשיעור של מערב עד בוקר, ואם בשעת הדלקת הנר לא היה בו כשיעור זה לא קיים מצוותו, בדומה לדין נר חנוכה.

בקרן אורה (שם במנחות) ובחזו״א (סי׳ ל אות ז) כתבו, שאכן יש למלא את הנר בשיעור שמן מערב עד בוקר, ולדידם אכן לא יצאו יד״ח כאשר יוסיפו שמן לאחר הדלקת הנר, אך התוס׳ רא״ש כתב שאי״ז אלא במקום שאפשר ואינו מעכב, דהיינו שבגוונא שחילקו את השמן וציפו לנס אך גם אלמלא הנס היו מוסיפים שמן לנר כדי שידלק כדי מדתו, שפיר עבדי.

בשו״ת זכר יהוסף (ח״א או״ח סי׳ קכ) נימק הדלקת שמינית השיעור בדרך אחרת, משום שכמו שחצי שיעור אסור מה״ת, כך גם ישנה מצווה מסויימת בחצי שיעור, ומשו״ה עדיף לקיים חצי שיעור של מצווה במשך שמונה ימים, מאשר לקיים מצווה גמורה פעם אחת, ולכל הפחות החשמונאים סברו כן, ברם, הדברים אינם נראים נכונים בעליל, כי גם אם אכן ישנו חצי שיעור במצוות, דבר שנוי במחלוקת לשל עצמו, פשוט וברור שעדיפה המצווה השלמה על פני מספר אינסופי של חצאי שיעורים של המצווה, דאל״ה יהא עדיף אדם האוכל מצה בפחות מהשיעור פעם אחר פעם, כשאינן מצטרפות, מאשר האוכל פעם אחת וכשיעור.

וא״ת, דאם חצי שיעור מצווה שווה מידי, ומכפלת מידי באינסוף היא אינסוף, ואינסוף גדול מאשר התועלת במצווה שלמה, יש ליישב שהדבר דומה לקטע, דהיינו קבוצת כל הנקודות על הישר בין שתי נקודות שונות, שאע״פ שיש בו אינסוף נקודות בעלות מרחקים מסויימים ביניהן, בכל אופן הינו קטע בין שתי נקודות ולא ישר אינסופי.

נראה שהביאור בהדלקת שמינית השיעור הוא, דהא דצריך הנר לדלוק מערב עד בוקר, אי״ז שיעור בעצם המצווה, אלא זמן מצוות המנורה, דמצווה שידלק הנר מערב עד בוקר, דומיא דזמן מצוות שבת הוא מכניסתה עד יציאתה וכדו׳, ובכל רגע ורגע איכא מצווה בפנ״ע, ומה שאמרו תן לה מדתה אינו בבחינת שיעור המצווה אלא הדרך הפשוטה כדי לקיים את המצווה בכל זמנה, וא״כ אין כ״כ הבדל בין אם תדלק המנורה בשיעור שמינית שמונה ימים, או תדלק יום אחד בשיעור המלא, כי הא והא מסתכמים בשיעור המלא של יום אחד, ואכן הגרי״ז (זבחים דף יא ע״ב) הסתפק בשאלה זו, האם מערב עד בוקר הוי שיעור או זמן המצווה, והביא ראיה דהוי שיעור ממה שצריך חצי לוג אף בימים הקצרים, ומיהו אפשר לדחות שאינו אלא תק״ח כדי למנוע טירחה או טעות הכרוחות בהשערה של כמות השמן לילה ולילה בהתאם לאורכם.

עו״כ הבית יוסף והרא״ש, שכאשר מילאו את הנר מן הפך, נשאר הפך מלא כבתחילה, כך שהיה נס גם ביום הראשון, אך תמה הפרי חדש, דאם כן לא היה כלל נס ביום האחרון, שכן בלילה השביעי נשאר הפך מלא שמן, וצריך לומר שהיום השמיני לא נמחה מהזכר לנס, כיון שהנס שקרה ביום השביעי שנשאר השמן, לא היה אלא לצורך השביעי, ומיהו גם את היום הראשון אין למחות, אע״פ שהנס שהיה בו לא היה אלא לצורך היום השני, כיון שסו״ס הנס קרה באותו היום.

והנה, האחרונים דנו בנוגע לשמן שבא לעולם על ידי נס, האם כשר להדלקה, כי שמא לא חשיב שמן זית מכיון שלא יצא מן הזיתים, או דל״ח כתית, ומיהו, נראה לומר בדבר בפשיטות, דדבר שיש לו במציאות כל המרכיבים והתכונות של שמן זית, באמת נחשב כשמן זית לכל דבר, ואם י״ל גם תכונות של כתית הוי כתית, ואף שאין צריך לכך ראיות, בכל אופן ניתן לציין את הגמרות במנחות (דף סט ע״ב) ובסנהדרין (דף נט ע״ב) הדנות, בהתאמה, בדין חיטים שירדו בעבים האם הן בכלל מושבותיכם וכשרות למנחות, ובתוס׳ פירשו דמיירי בחיטים שנבראו בנס, ובדין ירכי בהמה ובשר חמור שירדו מן השמים לגבי שחיטה ואכילה, ועכ״פ ברור כשמש שההתייחסות הבסיסית לחטה היא כאל חטה ולבשר כאל בשר, ורק בנדונים מעבר לכך מתעוררות השאלות.

תירוץ נוסף תירץ התורא״ש, דבאמת מילאו את הנר ביום הראשון, אלא שלא כלה כי אם שמינית שבנר, וכך בכל יום ויום, כך שהנס התרחש כל שמונת הימים, אך הקשו על כך האחרונים, דהלא במנחות (דף פח ע״ב) מבואר שנר שכבתה נידשן השמן נידשנה פתילה, כלומר, שמן ופתילה שנשארו הוו דשן ואין להשתמש בהם, ומיהו יש להשיב על כך בפשטות, דכיון שמשמים הקצו מסך כל השמן שיעור שמינית לכל יום, תו שאר השמיניות אינן נחשבות שיריים של הראשונה, כי משמים הפרידו אותן זו מזו.

והנה הבית יוסף גם כן יישב בדרך דומה וא״ד, שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה. עכ״ד. הרי שהנרות נשארו מלאים ואף שמינית לא כלתה, ונעשה בהם נס כמו בסנה שהיה בוער באש והסנה איננו אוכל,  ואף כי גם בהאי גוונא יש שטענו ששיירי השמן מההדלקה הראשונה, דהיינו כל השמן שנמצא למחרת, צ״ל דשן, אי נימא שכיון שמשמים הקצו לכל יום שמן משלו ל״ח שיריים, הכא אתי שפיר טפי מאשר לתורא״ש כיון שהשמן כלל לא נחסר.

השואל ומשיב (מהדו״ק ח״ג סי׳ עא) כתב מדוע תקנו שמונה ימים ולא שבעה, משום שאסור לעשות מנורה בת שבעה קנים, כמבואר בר״ה (דף כד ע״א) ובשו״ע יו״ד סי׳ קמא, אך הדבר תמוה, שהרי אין שום חיוב או צורך להדליק במנורה, כי התקנה היא להדליק שמונה נרות ותו לא, ומלבד זאת, הרי לא מסתבר שהוסיפו חז״ל יום לתקנה כאשר אין שום סיבה ועניין מהותיים באותו יום, אלא רק בשביל גדר לאיסור הרחוק של עשיית מנורה שבעה קנים.

אמנם, יש לתמוה, מדוע שאלה כה פשוטה ובסיסית ששאלה הבית יוסף, וכבר לפניו שאלה התורא״ש, לא נשאלה על ידי רוב רובם של המפרשים הקדמונים, גאונים וראשונים, וגם אי נימא שהיו להם תירוצים פשוטים על קושיא זו, הלא דרכם של הרבה קדמונים, ובפרט כמה וכמה ראשונים, לכתוב דברים בדרך של קושיא ותירוץ או חילוק, פשוטים יותר או פחות, ועל כן עולה רושם סביר שהראשונים כלל לא ראו את שאלת הבית יוסף כשאלה, רוצה לומר, אחת ההנחות עליה מתבססת השאלה הינה שגויה לדידם.

שאלת הבית יוסף מתבססת על ההנחה שהדלקת הנרות בחנוכה הינה זכר לנס שנעשה שמונה ימים, ולכאורה הדבר אינו מוכרח, ואולי אפי׳ סביר שאינו נכון, כי יותר סביר שתיקנו חז״ל את הדבר בשני שלבים, ראשית תיקנו את עצם הדלקת נרות משום נס פך השמן, ולאחר מכן קבעו את ההדלקה להיות שמונה ימים משום שבפועל עניין השמן נמשך שמונה ימים, ללא קשר לשאלה כמה זמן בדיוק מתוך כלל הזמן היה בנס.

ואיכא תומכות לדבר, שמשך זמן התקנה לא נקבע לפי זמן הימשכות הנס, גם במגילת תענית וא״ד, כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים וכו׳, ונעשה בו נס והדליקו שמונה ימים וכו׳, ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים וכו׳, וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה לא עשה אלא שבעה ימים וכו׳, ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, אלא בימי מלכות יוון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים. עכ״ד. ואף שבמגילת תענית פירשו את שמונת הימים כנגד שמונת ימי חנוכת המזבח ולא כנגד ימי הדלקת המנורה, על כל פנים מבואר בזה שמשך שמונת הימים לא נתקן בגין נס שנמשך שמונה ימים, ועוד יל״ע בדברי המגילת תענית אך אכמ״ל: