לא אשים כי אני רופאיך
לא אשים כי אני רופאיך
בבשלח (פרק טו פסוק כו), ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל החוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאיך. ע״כ.
ושאלו חז״ל, בגמרא בסנהדרין (דף קא ע״א), שאלה מתבקשת, וכי מאחר שלא שם מחלה, רפואה למה.
וביארו בגמ׳, אמר ר׳ יוחנן, מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלוקיך, אם תשמע אשים ואם לא תשמע אשים, אף על פי כן כי אני ה׳ רופאיך. ע״ש. כלומר, ההבטחה לריפוי מה׳ מגיעה למצב שישראל, ח״ו, אינם שומעים ומתנהגים כראוי שאז מגיעות אליהם מחלות.
במדרש שכל טוב כתב הוסיף על כך פרט וז״ל, אלא כך אמר הקב״ה למשה, אמור להם לישראל, כל זמן שהן שומעין כל מצוותי ואין עוברין על אחת מהן אינן ניזוקין כלל, כיון שעוברין, הריני מכה אותם וכו׳, כיון שחוזרין לפני בתשובה הריני מרפאם. עכ״ל. דהיינו שבזמן שעוברין ויש בהם מחלות, ה׳ מרפא אותם, ובלבד שיחזרו בתשובה. הרי שהרפואה אינה באה בחינם, כפי שניתן היה להבין מהגמ׳, אלא רק לאחר שחוזרים בתשובה.
רש״י, על אתר, כתב וא״ד, לא אשים עליך, ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה׳ רופאיך, זהו מדרשו. ולפי פשוטו, כי אני ה׳ רופאיך, ומלמדך תורה ומצוות למען תינצל מהם כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וכן הוא אומר רפאות תהי לשרך. עכ״ד.
ונראית כוונתו, בפירוש הראשון, לדברי חז״ל בגמ׳ וכפי שנתפרשו במדרש שכל טוב. אם תשמעו בקולי לא אשים, ואם אשים, דהיינו כאשר לא תשמעו בקולי, הרי היא כלא הושמה, כיון שלעולם ניתן לחזור בתשובה ואז ה׳ ירפא את המחלה. ובפירוש השני כתב בדרך הפשט, שהכוונה באני ה׳ רופאיך אינו לרפואת המחלה אלא למניעתה, שה׳ כרופא ומדריך אומר לישראל להקפיד על המצוות כדי למנוע מעצמם מחלות העלולות להיגרם מאי שמירת המצוות. וכיוצא בזה הוא אומר במשלי, פ״ג פ״ח, רפאות תהיא לשרך ושיקוי לעצמותיך, דהיינו שהתורה תהיה רפואה לשרירי הבטן וכמשקה מועיל לעצמות.
ולכאורה הוסיף רש״י פרט לשוני, בפרושו הראשון, על המדרש. הנה, לפי המדרש, מילות לא אשים עליך, מדברות על המציאות של אם שמוע תשמע, דהיינו שאם שמוע תשמע לא אשים, ולכן ממילא מדייקת הגמ׳ שאם לא תשמע אשים. לעומת זאת, רש״י כתב, ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה׳ רופאיך, דהיינו שבמציאות שלא תשמע ותהיינה מחלות, בכל זאת לא אשים כאשר תחזור בתשובה, כפי שנתבאר. ומכיון שרש״י מתבסס על המדרש, צריך לומר שלרש״י המילים לא אשים מתפרשות בשני מובנים. במובן אחד, אם תשמע לא אשים, ובמובן שני, אם לא תשמע אבל תחזור בתשובה לא אשים כי אני ה׳ רופאיך.
הפירוש השני ברש״י, בדרך הפשט, מקורו במכילתא. לפירוש זה, כוונת הפסוק פשוטה, שאם תעסוק בתורה, כפי שה׳ רופאיך מורה לך לעשות כדי להימנע ממחלות, באמת לא תגענה מחלות.
וטעם הדבר, לפי שהתורה היא רפואה לנפש, למימדים הרוחנים שבאדם, וכל מחלה ופגיעה חומרית, יש להן איזה שורש ברוח. אם כן, תיקון הרוח הוא תיקון לנפש, ואין תיקון הרוח אלא על ידי תורה.
וכך אמרו בעירובין, דף נד ע״א, חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר כי לווית חן הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגוריתך. חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. ע״ש.
עוד פירשו את הקושי בפסוק, מהי משמעות כי אני ה׳ רופאיך אם כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, שהכוונה בכל המחלה היא למחלות שבידי שמים שכמותן ה׳ שם במצרים. אותן, אכן, לא אשים עליך. אבל חולאים דעלמא שאינם בידי שמים, דהיינו טבעיות מחלות שמחמת קור או חום, כמש״כ בכתובות (דף ל ע״א) הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, ה׳ רופאיך וירפא אותך מהן.
ונתייחדו המחלות שהיו במצרים שלגביהן הובטחה הבטחה גדולה יותר, שכלל לא יבואו על ישראל, יותר משאר המחלות, הטבעיות, שעלולות לבוא ולגביהן נאמרה רק הבטחה של ריפוי, משני טעמים. ראשית, המחלות שהיו במצרים, כאמור, הן מחלות שבידי שמים ולא בדרך הטבע, ואף שכמובן גם הדברים הטבעיים הם מה׳, דרכו של הקב״ה יותר להתערב ולשנות בדברים שאינם טבעיים מאשר בדברים הטבעיים. יתרה מכך, דברים שאינם טבעיים, אי השמה שלהם אינה דבר לא טבעי. מניעת דבר לא טבעי, היא למעשה דבר טבעי, המתאים לדרך ה׳ בעולם לשמור על דרך הטבע בדרך כלל. מנגד, שינוי מהטבע, כמובן, מהווה סטייה מהתווה, שדרכו של הקב״ה לא לעשות. לכן לגבי המחלות הטבעיות הובטחה הבטחה יותר מופלגת.
דבר נוסף ששונות בו המחלות שהיו במצרים משאר מחלות דעלמא, שהנה אדם רגיל לפחד יותר מדברים שקרו בסביבתו ונחשף עליהם מאשר פגעים שונים שלא חש את פגיעתם קרוב אליו. כן הדבר עם אסונות ודברים קשים באותה דרגה של חומרה, אבל לפעמים אפילו בדרגת חומרה שונה, האדם יפחד יותר מהדבר הקל שנחשף אליו מאשר הדבר החמור שלא פגש בו מעולם. בהתאם, פחדו ישראל הרבה יותר מכל המחלות והאסונות שזה עתה ראו במצרים, כך שהיה צורך יותר גדול להבטיח להם שמחלות אלו לא תהיינה אצלם כלל, יותר מאשר שאר מחלות דעלמא.
ויש שפירשו, שבא הפסוק להבטיח לכל אדם שאם ישמע בקול ה׳, יעשה הישר בעיניו, יאזין למצוותיו וישמור חוקיו, אזי יזכה להיטהר ולהינצל מאחיזת היצר הרע, בבחינת הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא דף לח ע״ב), וממילא יהיה נקי מכל חולי בנפש וכתוצאה מכך גם בגוף.
וכך מתפרש הפסוק. אם שמוע תשמע וכו׳, דהיינו שאם תקבל עליך תורה ומצוות ותקיימם, אזי כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיא המחלה שהכביד ה׳ את ליבם בעבור פשעיהם, השליט עליהם את היצר, והקשה עליהם מאוד את הבחירה בטוב ובתשובה, מחלה זו לא אשים עליך, אלא אסיר ממך כל מקטרג ודבר שיכול להכביד את ליבך ולהסירך מהדרך הטובה ומהתשובה והחזרה למוטב, כי אני ה׳ רופאיך, שבכך תהיה בריא ושלם בנפש ובגוף.
כלומר, המחלה שהייתה במצרים שלא אשים עליך היא הפגיעה של היצר הרע המפריע לחזור בתשובה. ומאחר שלא ימנע ממך שום דבר מלחזור בתשובה, שוב תחזור בתשובה ותירפא בכך בכל המובנים, גם ממחלת היצר וגם משאר מחלות וחסרונות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה