וכל המרבה לספר הרי זה משובח
וכל המרבה לספר הרי זה משובח
בהגדה של פסח נאמר, ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
הדבר צריך ביאור. תינח יהודים פשוטים, עמך בית ישראל, שייך וראוי שירבו לעסוק בסיפור יציאת מצרים כמה שניתן, שידעו את הסיפור עצמו ואת שלל פרטיו. ככל שממשיכים בסיפור יותר למדים יותר, ויש בזה עניין ותועלת. אולם, תלמידי חכמים הבקיאים כבר בסיפור היטב, ובפרט גדולי ישראל שבכל הדורות, הרמב״ם שישב בסדר הפסח עם בנו רבי אברהם, רשב״י ורבי אלעזר וכו׳, תמוה מה יש להם להרבות לספר מבלי שיתחדש להם בכך דבר.
נראה כי ישנם שני סוגים של מידעים. ישנו מידע חדשותי, שמהותו וסיבת העברתו היא כדי לחדש לנמען המידע פרטים ועובדות שלא ידע. בהכרח סיפור יציאת מצרים אינו כולל רק את סוג המידע הזה, החדשותי, כי ישנם מעמ״י, כאמור, שהסיפור לא מחדש להם דבר.
המידע מהסוג הנוסף, אינו חדשותי כי אם חוויתי. מטרת העיסוק במידע הוא לשחזר את החוויה של אותו אירוע אליו מתייחס המידע ולא לשם חידוש נתונים אודותיו.לדוגמא, כאשר פוגש אדם חבר מהעבר שלמד איתו בבית הספר, הם משתפים חוויות ובכך מתחברים לאירועי העבר ומחיים אותם. הסיפורים שמספרים זה לזה כלל לא מחדשים מידע חדשותי, כי הם משותפים לשניהם, ואפילו אם חידשו דבר מה שהשני לא ידע אותו או שכחו, ברור שזה לא מטרת ותכלית הסיפור כי אם חווית העבר.
פשוט שריבוי העיסוק במידע החדשותי הוא ביחס למספר הפרטים בסיפור שהמידע אודותיו. אולם, ריבוי העיסוק במידע החוויתי אינו כן. הוא לא נגזר, בעיקר או בכלל, מריבוי פרטי הסיפור כי אם מעומק החוויה שבו. ההתעסקות במידע החוויתי מכניסה את המתעסקים עמוק יותר ויותר בחוויה, ושייך להיכנס יותר עמוק רק אם החוויה עצמה עמוקה וחזקה.
והנה, כל המרבה לספר ביציאת מצרים, מוסיף והולך בהתעמקות בחווית הסיפור. כל המרבה לספר משובח משתי סיבות, האחת שמראה בעצמו שהדבר חשוב לו ועמוק עבורו, כי לא שייך להרבות לספר בדבר רדוד וטכני, והשני הוא עצם ההתעמקות והחוויה עצמה, כי כל מטרת המידע החוויתי הוא שאכן תיווצר בסופו של דבר חוויה עמוקה של הסיפור.
וכך אמר המגיד מדובנא, פעם שטה אונייה בעת סערה וחישבה להישבר. כל הנוסעים דאגו והתפללו, וביניהם שלושה אנשים. האחד אסיר שהאנייה העבירה אותו מכלא להוצאה להורג, השני עני קשה יום שלא היה רחוק מלמאוס בחייו והשלישי עשיר מופלג בעל נכסים רבים. הציל ה׳ את האנייה ונוסעיה הגיעו לחוף מבטחים וערכו סעודה. האסיר לא השתתף בחגיגות ובודאי לא הודיע ופרסם את הסיפור, כי הנה עוד מעט ומובל הוא אל מותו. העני הודה לה׳ שהצילו ממיתה, אבל גם כן לא הפריז בחגיגותיו, כי חזר הוא אל חייו הקשים. לעומתם, שמח העשיר שמחה גדולה והלך, פרסם והכריז את סיפור הצלתו חזור וספר.
לעשיר היה מה להפסיד, ובהתאם הרבה לספר על הצלתו. כך כל המרבה לספר ביציאת מצרים, מראה בזה שהיה לו יותר מה להפסיד. הוא מבין יותר את המעלה בלהיות יהודי בן חורין ועובד ה׳, ומשובח על כך:
תגובות
הוסף רשומת תגובה