בחינות בתשובה ובוידוי
בחינות בתשובה ובוידוי
בפרשת ניצבים (פרק ל פסוקים ב-ג) נאמר, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. ע"כ.
הרמב"ן שם בפרשה כתב, כי בפסוקים אלו מצווה התורה במצוות עשה על התשובה, והיא המצויינת שם במילות התורה כי המצווה הזאת, ומקורה מן הכתוב ושבת עד ה' אלוקיך.
דברי הרמב"ם בריש הלכות תשובה (פ"א ה"א) ידועים ביותר, אולם נראה שיש צורך להביאם, כי מרוב פרסומם והפלפול בהם לכאורה אבד פירושם הפשוט והנכון, וא"ד, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה וכו'. עכ"ד.
ומקובל לדקדק בדברי הרמב"ם, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות, כי אין כלל מצווה לעשות תשובה, כי אם מצווה להתוודות, וחיוב הוידוי חל אם וכאשר מחליט האדם לחזור בתשובה מחטאתו, והמנחת חינוך (שסד) הגדיר זאת כמצווה קיומית, כעין ברכת המזון המתחייבת לאחר שהאדם אוכל, וכעין תרומות ומעשרות המתחייבות משום פירות של ארץ ישראל, כך גם אין לאדם חיוב לא לעשות תשובה ולא להתוודות, אך אם בוחר לעשות תשובה שוב חל עליו חיוב לעשות וידוי, ולפי"ז פליג אשיטת הרמב"ן שבכל מקרה איכא חיוב לעשות תשובה בגדר של מצוות עשה.
ברם, הדברים לא נראים, לא בלשון הרמב"ם הפשוטה והזכה, וגם ללב קשה לסובלם, כי ישנו חילוק ברור ופשוט בין כל מיני מצוות קיומיות כגון ברכת המזון או תרו"מ לבין הוידוי הנובע מהתשובה, דבראשונים ישנו הגיון מסויים להתחייבות, דאחר שהאדם אוכל מאת ה' ולוקח מפירות ארץ ישראל, מתקבל על הדעת שיתחייב לברך את ה' או להפריש פירות לו ולכוהניו, אבל בתשובה ווידוי אין כלל סברא, דכיצד יעלה על הדעת לומר שכל כלל התשובה רשות, אך בפרט של וידוי ישנה חובה.
[אכן, סביר היה לומר שהוידוי הינו פרט הכרחי בתשובה, אך להעמיד פרט זה כחיוב, ואת עניין האם, הלא הוא התשובה, כרשות, תמוה, כי ממה נפשך הוא, אותו הגיון המחייב להתוודות היה מחייב מלכתחילה את התשובה, כי לא חל שינוי שיגרום הגיון להתחייב, בניגוד לברכת המזון, למשל, שם החליט לאכול ואכל ועבור אכילתו התחייב בברכה.]
לכן נראה לבוא ולדקדק בדברי הרמב"ם דקדוק אמיתי, דהנה הרמב"ם מנה ופרט את תרי"ג המצוות בכמה הזדמנויות, בספר המצוות, במניין המצוות ולאורך המשנה תורה, ואכן בהלכות תשובה פותח הרמב"ם ואומר כי ישנה בתשובה מצוות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה. עכ"ל. הרי שכלל ואגד תשובה ווידוי באגד אחד ועשאם כמצוות עשה אחת, שעניינה להתוודות מתוך תשובה, כך שלמעשה מחוייב גם בתשובה וגם בוידוי שהוא נדבך נוסף בה.
ואין להקשות מלשון הרמב"ם כשישוב החוטא מחטאו, דלא ניתן לדייק מכך שאין מצווה לשוב, כי לא התכוון הרמב"ם לומר שזהו מעשה רשות, אלא התכוון להתמקד בוידוי, הלכותיו ופרטיו, ולכן הזניח את עניין התשובה וקבע אותה, לצורך העניין, כדבר מובן מאליו, אולם אכתי ברור ופשוט כי ישנה מצוות עשה לשוב ולהתוודות, כפי לשון הרמב"ם במצוות העשה, שישוב החוטא מחטאו ויתודה.
על כל פנים, גם אי נימא שהן הרמב"ן והן הרמב"ם סוברים שישנה חובה ומצוות עשה לשוב בתשובה, אכתי לכאורה ישנו הבדל ביניהם, לא רק במקור לחיוב התשובה, אלא גם הלכה למעשה, דהנה מקור התשובה לפי הרמב"ן הוא מהפסוק בפרשת ניצבים ושבת עד ה' אלוקיך, אולם לרמב"ם, כפי שמבואר בפרק ז הלכה ו, פסוק זה לא בא לצוות מצווה כי אם להדרש בזכות וגדולת התשובה, ובאמת המקור לפיו הינו מהמקור של הוידוי, והתוודו את חטאתם אשר עשו, וצריך הרי שיהיה ליבו עימו, כלומר, בשעה שמתוודה בהכרח צריך גם שיחזור בתשובה בליבו, דהיינו שצריך להתוודות מתוך תשובה, כך שהתשובה הינה הרקע של הווידוי.
[ז"ל הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ז ה"ו, גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה', ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק, התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים, שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ונאמר ביכניהו ברשעתו כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו', וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם. עכ“ל.]
זאת ועוד, לא רק במקורות נחלקו הרמב"ם והרמב"ן אלא גם בנפקותא הלכתית, כי ברמב"ם נתבאר דכל עוד לא התוודה האדם אין לו כפרה, והיינו לשיטתו דכל המקור של מצוות התשובה הוא הוידוי, ומשו"ה בלא וידוי אין התשובה מתקבלת, אבל לדעת הרמב"ן שהמקור לתשובה הינו מקרא דשבת מהי"ת לחדש שהוידוי מעכב, והרי אפשר שלשיטתו הוידוי הינו דבר נוסף שכלל לא מעכב את התשובה והכפרה שבאה בעבותיה.
ואין להקשות ממש"כ הרמב"ן שם בפרשת ניצבים, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, דבפיך היינו וידוי פה וובלבבך היינו תשובה, שאולי היה ניתן ללמוד מכך קשר בין הוידוי והתשובה ואיזו תלות בין זה לזה כך שהוידוי יעכב את התשובה והכפרה, משום שלא נראית שהרמב"ן התכוון יותר מאשר לדרוש את הפסוקים לדרשה בעלמא, אבל לא התכוון ללומדם כמקורות לוידוי או לתשובה.
הנה רבים הקשו על דברי הרמב"ם, דכיצד ניתן לומר שכל העבירות אינן מתכפרות עד שיתוודה, והרי קי"ל דין מפורסם בקידושין (דף מט ע"ב), שהמקדש אשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. ע"ש. ואילו לרמב"ם לכאורה לא ניתן לההפך מרשע לצדיק על ידי הרהור תשובה בלבד, כי הרי הוידוי חייב להעשות בפה, ובמקרה זה לא נעשה שום דבר בפה, והוא הכרחי כדי לכפר העוונות.
בזאת נראה לייסד (באמת הדברים ידועים ומפורסמים, וכל אחד ואחד אומרם בניסוחו שלו, חרף כך שיכולות להיות נפקותות מחשבתיות ואף מעשיות בין הניסוחים וההגדרות השונות), דאכן הוידוי מעכב את הכפרה, אך ישנם שני פנים לחטא, ובהתאם לכך גם שני פנים לתשובה, דהנה ראשית כל החטא מחייב את החוטא בעונש כפי מה שמתוקן לו בשמים, אך לא זו בלבד אלא גם מזהם ומטמא אותו, וכפי שנבאו הנביאים רבות לאו דווקא על העונשים שהתחייבו בהם ישראל בעקבות החטאים, אלא גם על התוצאות השליליות, הזוהמה והטומאה שבעצם החטאים, ואם כן, כך התשובה מרפאת את שני החוליים הללו, מכפרת ומסלקת את העונש, וגם מטהרת ומעבירה את הזוהמה.
א"כ ניחזי אנן, דאיברא הרמב"ם כתב שללא וידוי ליכא כפרה, אולם מסתבר מאוד, וזהו גם מה שיושיענו מהקושי מקידושין, דכלפי הטומאה מועיל גם הרהור התשובה שבלב אף לולא הוידוי, דמי שבאמת ובתמים חושב בליבו מחשבות של תשובה טהורה, מעביר בזה את זוהמת חטאו, אע"פ שאת החיוב שנחת על ראשו בעקבות חטאו לא יעביר אלא באמצעות וידוי, והשתא מובן מאוד גם הדין במסכת קידושין העוסק בהגדרת אדם כצדיק או כרשע, וזהו מקביל למישור של הזוהמה של החטא, ודי בהרהור תשובה גם בלא וידוי כדי שיסתלק הרשע מרשעותו כך שנחשוש לקידושיו.
[משל למה הדבר דומה, לשניים שלוו מאחד סכום כסף גדול ושווה, ובא האחד והקדים זמן פרעונו, וביקש תוך השתפכות הלב, בתחינה ובצורה ראויה ומתקבלת שהלה יאריך לו את זמן פרעונו, מה שסביר להניח שמלוה יעשה באם יש למלוה די ואינו צריך את כסף ההלוואה תכף ומיד, והנה לעומת אותו לווה מסכן שבא לבקש על נפשו כיאות, הלווה האחר גם כן לא עמד לעמוד בתשלומים, ולבסוף באמת לא פרע חובו, ואינו מנסה כלל לתקשר עם המלוה ולדבר עימו, אלא נוהג בגסות רוח ומנסה להתחמק הימנו כמה שיכול, הרי ברור כי אין שום הבדל בין הלווים ביחס לשאלה כמה חייבים, ומיהו אף על פי כן ודאי זה יקרא צדיק, או לכל הפחות לא יקרא רשע, בעוד השני יקרא בן בליעל, וכמו שכך, כך האדם העומד לפני ה' ומהרהר בתשובה, שאף שבלא וידוי אינו מסיר כלל מחובותיו, מכל מקום מסיר בזה זוהמת החטא ונעשה צדיק, ומכלל הן אתה שומע לאו לגבי מי שאיננו אף מהרהר בתשובה.]
בהתאם לאמור, כי ישנו חילוק בין הכפרה לבין הטהרה, שעבור האחרונה די בהרהור הלב בתשובה ולראשונה צריך גם וידוי לפי הרמב"ם, נראה ליחס הקשר גם לאמור במסכת יומא, דף פו עמוד א, לגבי ד' חלוקי כפרה, דהיינו שעבור כפרה במקרים שונים צריכים להתקיים תנאים שונים, דכל זה אכן לא נאמר אלא לגבי הכפרה, אבל לגבי הזוהמה והסרת טומאת החטא, די גם בהרהור תשובה שבלב שהטהרות האדם תלויה אק ורק בה, כדלעיל.
[יומא דף פו עמוד א, שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון. ע"כ. אילו גמרא זו הייתה רלוונטית גם לגבי הטהרה, הדבר היה סותר לגמ' בקידושין לפיה גם בהרהור אפשר לבטל שם רשעות.]
על פי החילוק בין הכפרה לטהרה מתבאר פרט נוסף ברמב"ם, דהנה בפרק ז הלכה ג כתב כך, אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'. עכ"ד. ועל פניו יש לתמוה בזה תמיהה גדולה, דטבעי היה אילו דברים אלו היו נאמרים בסמוך לפתיחה של הלכות תשובה כשישוב החוטא מחטאו וכו', ומדוע נדחקה הלכה זו לפרק ז, זאת ועוד, צ"ת בכך שהשמיט הרמב"ם את עניין הוידוי שהוזכר בפרק א כאן לגבי החזרה בתשובה מן הדעות הרעות.
אמנם, לפי הנ"ל הדברים עולים יפה, דהתשובה המוזכרת בפרק א והתשובה המוזכרת בפרק ז עוסקות בשני דברים שונים לחלוטין, דהנה בפרק א עוסק הרמבם בתשובה המועילה לכפרה, ובה הוידוי הינו תנאי הכרחי, לעומת זאת, פרק ז מוקדש כולו לעניין הטהרה והקרבה לקב"ה, וכפי שמרמזות כל ההלכות בפרק שם, ובאמת לא שייך לעניין הדעות הרעות כפרה, כי בהיות דעותיו של אדם רעות לא נעברת בזה שום עבירה מסויימת ולא ניתן על כך שום עונש מסויים הזקוק לכפרה מסויימת, וכך גם לא ניתן להתוודות לגבי דעות רעות מכיון שאין על מה להתוודות, ברם, אם לוקה אדם בדעות רעות, בהחלט הדבר עלול לרחקו מאת ה', לטמא ולזהם אותו, ועבור זה דרושה התשובה המועלת גם בהרהור הלב.
עפי"ז מתחוור עוד עניין, דהנה מקובל בנוסחי תפילה מסויימים לומר וידוי כל יום לאחר תפילת שמונה עשרה, ולכשנעיין בוידוי זה נבחין שעל פניו לא מדובר בוידוי תקני כלל וכלל, כי הרי מוסכם בין כל גדולי הראשונים שהוידוי צריך לכלול כמה מרכיבים, הזכרת החטא, חרטה על העבר וקבלה לעתיד, ובוידוי שלפנינו אולי נחשב שמוזכר החטא, חרף כך שמדובר בנוסח קבוע ולא אישי, וחרטה על העבר לא כל כך מפורשת בו, וקבלה לעתיד בודאי נפקדת ממנו, אולם השתא ניתן לבאר זאת כחלק מתשובה של טהרה ולא תשובה של כפרה, כלומר, בתפילה, ובפרט בקטע תפילה זה, עיקר מגמתנו אינו אלא להתקרב לה' ולהטהר, ונוסח וידוי זה לא בא לפעול כוידוי המועיל לכפרה, כי אם להיות חלק מההטהרות והתעוררות הלב, ולכן אינו עומד באותם סטנדרטים של וידוי הכפרה הנזכר ברמב"ם.
הנה בסוף סדר הסליחות, מתפללים ומתחננים כך, מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו וכו', מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים הוא יעננו, ואז עוברים לארמית, רחמנא דעני לעניי ענינא וכו'. עכ"ד. ותפילה זו תמוהה מכמה פנים, ראשית, מה הפשט בבקשה המוזרה שיענה לנו ה' בדיוק כפי שענה לאברהם ויצחק וכו', והרי מיותר להסביר את ההבדל בין האבות הקדושים לביננו, שנית, מדוע לקראת סוף הדברים עוברים מלשון הקודש לארמית, וכן הסדר והקשר בין הדברים צריך ביאור, דבחלק הראשון, של לשון הקודש, מבקשים שה' יענה לנו כפי שענה לצדיקים ולחסידים, ובחלק השני, הכתוב בארמית, מבקשים שה' יענה כפי שענה לעניים.
התשובה בדבר, דהתפילה לה' שיענה כפי שענה לצדיקים, ברור שאינה מבוססת על זכותנו בלבד, כי כאמור, זכותנו וזכות הצדיקים אינה ברת השוואה, אלא מבוססת בעיקר על כך שהאבות התפללו על עצמם ועל כל זרעם, עם ישראל, בחדא מחתא, וכמו שתפילת שמונה עשרה פותחת באבות, כי תפילתם תפילתנו, ולמעשה, מתחננים אנו לה' לרחמים משום זכות האבות, אולם, בסוף הדברים אנו עוברים לשיחה אישית, בארמית, שאין המלאכים מבינים אותה, כנזכר בתוס' בברכות (דף ג ע"א ד"ה ועונין), לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו, ובתפילה אישית זו איננו מזכירים על דל שפתינו את אותם ישרים וצדיקים, כי אנחנו רחוקים מהם, אלא מבקשים מאת ה' בתור עניים ושבורי לב, כי ה' מבין לשבורי לב מה שאין כן המלאכים.
[באמת בתהילים נזכרו שלושה סוגי מזמורים, תפילה למשה, שכידוע היה יחיד במינו ולא התקרב למעלתו אף אדם, וכן תפילה לדוד, שתפילתו של דוד היתה מיוחדת ונעלה, וגם תפילה לעני, ומבואר במדרש כי על אף גדולת תפילה למשה ותפילה לדוד, מכל מקום תפילה לעני היא הקרובה ביותר להתקבל לפני ה', וזה משום הדבר הנזכר, שאנו איננו צדיקים וישרים אלא שבורי לב, וזו הכסות היחידה בה אנו יכולים להתעטף בהגיענו לפני הקב"ה, שיבין לליבנו השבור ולפחיתותנו ויקבל תשובתנו ויטהרנו]:
תגובות
הוסף רשומת תגובה