ורפוא ירפא

 ורפוא ירפא

במשפטים (פכ"ב פ"ג), אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה רק שבתו יתן ורפוא ירפא. ע״כ. ואיתא בגמרא בבבא קמא (דף פה ע״א), רבי ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. ע״ש.

ודבר תימה הוא, לשם מה התורה צריכה לתת רשות לרופא לרפאות חולים ולהצילם, והרי אין כלל סברא שהדבר יהיה אסור. ויתר על כן, לא רק שלא מדובר באיסור, ודאי מדובר במצווה, כי מצווה על כל אדם להציל את חבירו כשרואה שהוא במצוקה, כמו שאמרו בסנהדרין (דף עג ע״א), מניין לרואה את חבירו שהוא טובע הנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך וכו׳, אבידת גופו מניין, תלמוד לומר והשבותו לו וכו׳. ע״ש.

בהדר זקנים, מבעלי התוספות, יישבו, שמהלימוד בסנהדרין אין אנו למדים אלא שצריך להציל אנשים שנמצאים בצרת טביעה וכדומה, שמאבדים כל גופם בבת אחת. בכי האי גוונא, הצלה מהאיבוד ללא התערבות תהיה נס גדול, כי היא צריכה להיות הצלה מיידית ומשמעותית, ואין עלינו לסמוך על נס גדול. מנגד, בחולה, כיון שהאיבוד נעשה לאט לאט ובמשך זמן, התרפאות ממהחלה אינה נראית כנס מאוד גדול, כיון שהיא באה בעוצמה יותר נמוכה וממושכת, ולכן הו״א שעל נס כזה כן סומכים ואין רשות להתערב ולהציל.

עוד תירצו בעלי התוספות, דאלמלא הרשות שניתנה לרופא לרפא, סלקא דעתך שרק מפגעים ואסונות שנגרמים בידי אדם רשות ואף חובה עלינו להציל. פגעים הבאים בידי אדם יכולים להיות ליסטים, אך יכולים להיות גם חיה רעה וטביעה, שנגרמו כתוצאה מרשלנות של האדם ואוזלת ידו. במקרים אלו, שהאדם גרם לפגיעה באדם, הגיוני ומסתבר שיבוא האדם ויסיר את הפגיעה, אבל בפגעים שבידי שמים, כגון מחלה, נראה הדבר, לכאורה, כפעולה נגד רצון שמים. הו״א שכיון שהקב״ה מביא על האדם מחלה, נסיון לחבל תחבולות כנגד המחלה כמוהו, ח״ו, כנסיון למצוא תחבולות כנגד ה׳. לכן צריך היתר מיוחד לרופא לרפאות.

תירוץ נוסף, מתרצים בעלי התוספות, שמהכתובים והשבותו לו או לא תעמוד על דם רעך, סלקא דעתך שהרופא חייב לרפאות בחינם ואסור לו לקחת על כך שכר, כמו כל מצווה שאסר לעשות בשכר. ויתרה מכך, על מצוות לא תעמוד על דם רעך, אמרו בסנהדרין שצריך אפילו לטרוח ולשכור אנשים, ואם מחוייב אפילו להוציא על המצווה שכר, כל שכן שאסור לו להכניס על המצווה שכר. לכך הוצרך ההיתר ורפוא ירפא, ללמד שניתנה רשות לרופא לרפא בשכר. והטעם שהדבר הותר, משום שכך יזדרז הרופא ברפואתו, וכמו שאמרו בבבא קמא (שם), אסיא דמגן במגן שווה, דהיינו שרופא שמרפא בחינם אינו שווה כלום.

הרמב״ן כתב, שבא הפסוק ורפוא ירפא ללמד, שלא יאמר הרופא מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. כלומר, אלמלא הכתוב שמתיר לרפאות, הרופא היה צריך לחשוש שמא במהלך הריפוי יזיק את החולה ולכן היה צריך להימנע מטיפול. לכן בא הכתוב להתיר לטפל, אפי׳ שכמובן עלול להיגרם מהטיפול נזק.

 והוסיף הרמב״ן וכתב, שכיון שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, וגם יש עליו מצווה לעשות זאת, על כן אין לו לחוש כלום לשגגה, כי אם הוא מתנהג ברפואות כשורה, ובקי ומומחה הוא, אין לו בזה אלא מצווה, כי התורה ציוותה אותו לרפאות, על אף שאין אדם נמלט מטעות.

ומה שאמרו בקידושין (דף פב ע״א), טוב שברופאים לגיהנום, לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר. כלומר, להזהיר את הרופאים שגם הטוב שבהם, דהיינו המומחה ביותר, אם הוא לא ישגיח וידקדק בטיפול כראוי הוא עלול להזיק, וממילא להגיע לגיהנום. אבל לא שיהא חשש איסור בדבר. וכדרך שאמרו שם גם שטוב שבטבחים שותפו של עמלק, שאין הכוונה כפשוטו, אלא, כאמור, שאם לא ישגיח וידקדק בעבודתו כראוי, אפילו הטוב והמומחה ביותר עלול להאכיל אנשים נבילות וטריפות ולהיות שותפו של עמלק. הא, אילו נוהג בטבח כשורה, הרי אדרבה, הוא מוסיף לעצמו זכויות, שעל אף שאומנותו אומנות ליסטים הרי הוא לא לומד ממעשיהם.

גופא, במאמר חז״ל הטוב שברופאים לגיהנום, המהרש״א (שם) ביאר אחרת. לפי המהרש״א, הטוב שברופאים הוא מי שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים, שאין כמוהו, וסומך ביותר על מומחיותו מתוך גאוותו, ולפעמים הוא טועה בקביעת המחלה וממית את החולה ברפואות שמזיקות לו. רופא כזה, הריהו עתיד לגיהנום. לכן, אין לרופא להתגאות ולהחזיק מעצמו ורק מעצמו, אלא להתייעץ עם שאר הרופאים ולדון עימם, וכן לעיין היטב בספרי הרפואות, מכיון שמדובר בענייני סכנת נפשות.

וכן פירש גם החיד״א, ואף דייק, ממה שכתבו הטוב שברופאים ולא הכשר שברופאים, שאכן המילה טוב אינה מצביעה על טוב ונקיות רוחניים, כי אז היה מתאים יותר להשתמש במונח כשר. ממה שבחרו בגמרא להשתמש במילה טוב, משמע שמדובר על טוב מהסוג שנתבאר, דהיינו שמחזיק עצמו לרופא טוב ומתוך כך הוא עתיד לגיהנום, שאינו מתייעץ וקורא בספר  מתוך גאוותו וגורם לנזקים: