ברית אליעזר (הקדמה לאלי תשוקתי)
ברית אליעזר
ברית: מצווה וברית, גוף ונפש
סדר הברית הוא שהאב ממנה את המוהל לשליח מצווה במקומו למול את בנו, והמוהל מברך ברוך אתה ה׳ וכו׳ על המילה. לאחר המילה מברך האב שתי ברכות, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ושהחיינו. הקהל עונה אמן על ברכות האב, ואומר כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
ויש להבין, מדוע הברכה על מעשה המילה עצמו, אותה ברכה שמברך המוהל קודם המילה, ניתקנה במטבע לשון זה. מדוע מברך, בצורה קצרה וסתומה, רק על המילה, ולא מזכיר כאן את כל המשמעות המהותית שמאחורי המילה, דהיינו הברית שנעשית על ידה. פעולת המילה, לשל עצמה, לכאורה טכנית וחסרת כל משמעות אלמלא הברית שנכרתת על ידה, וכמו שבכל ברכות המצוות אין מזכירים את החפץ או המעשה לבד, אלא יחד עם המהות שלו, כגון להדליק נר של שבת ולא רק להדליק נר, כך היה צריך לומר על מילת הברית וכדו׳.
אכן, נראה לבחון לעומק את היחס בין מעשה המילה ובין הברית, ולאור זאת ליישב את לשון הברכה.
שנינו בבית יוסף, טור יורה דעה סו״ס רסו, וז״ל, כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים, אסור למול הנכרי שלא לשם גירות. עכ״ל. והובאה הלכה זו גם ברמ״א שם, סי׳ רסג ס״ה, ואסור למול עכו״ם שלא לשם גירות, אפילו בחו״ל. עכ״ל.
הנה כי כן, שני עמודה ההוראה הפסוקה פסקו כאחד שאין למול את הגוי שלא לשם גירות, ולא הביאו כלל דעה אחרת החולקת על כך. אכן, ישנה דעה חולקת, דעת הרמב״ם, אך היא לא נתפרשה במשנה תורה כי אם בתשובה.
וכ״כ בשו״ת הרמב״ם (כרך א סי׳ קמח), מותר לישראל שימול את הגוי, אם מתכוון הגוי לכרות העורלה ולהסירה. לפי שכל מצווה שעושה הגוי נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמו שהוא מצווה ועושה, ובתנאי שיעשה והוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה בה בשם ה׳ יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשה בגלל דבר אחר, או לפי דעה שראה לעצמו. ואין הבדל בזה בין הישמעאלי והנוצרי. וכל שבא אלינו למולו לשם מילה, מותר לנו למולו עם היותו נשאר בגיותו. עכ״ד.
ודברי הר״מ במז״ל המפורשים האלו, מסייעים להבין דבריו הסתומים בהלכות מילה, פרק ג הלכה ז, עכו״ם שצריך לחתוך עורלתו מפני מכהאו מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו״ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע״פ שנעשית מצווה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצווה. לפיכך, אם נתכוון העכו״ם למילה, מותר לישראל למול אותו. עכ״ל.
ודברים אלו, על פניו, קשים להולמם. מהו שכתב אע״פ שנעשית מצווה ברפואה זו, והרי לכאורה אין מצווה במילת עכו״ם אלא כאשר מדובר במילה לשם גירות. ואם תאמר שלכך הכוונה, מילה לשם גירות, כמו שביאר באמת הכ״מ (הוא הב״י), הרי תימה הוא. ראשית, מדוע לא כתב כן במפורש שמדובר במילה לשם גירות. שנית, מדוע אם נתכוון לגירות נקט הרמב״ם רק שמותר לישראל למול אותו אבל לא שמצווה לישראל למול אותו, כפי שהביא באמת השו״ע (יו״ד סי׳ רסח ס״ט) וכלשון הטור. ויתר על כולנה, כיצד נעשית מצווה ברפואה זו אם לא נתכוון הגוי למצווה, כלומר לגירות. הרי אם לא נתכוון לשם גירות, לדעת הב״י, אין במילה כל מציאות של מצווה כלל.
אמנם, תשובת הרמב״ם מבהירה את דבריו, הדק היטב. לדעתו ישנם שני דינים במילה, מצוות מילה וברית מילה. שני הדינים אינם כרוכים זה בזה, כך שאפשר לקיים את מצוות המילה אפילו ללא הברית שבה. לכן, סובר הרמב״ם שמילה בכלל הכלל שבהלכות מלכים ומלחמות (פ״י ה״י) שבן נוח שרצה לעשות מצווה אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, והיינו חלק המצווה שבמילה. ובכל מקרה, אפילו שיש במעשה המילה מצווה, צריך שעכ״פ יתכוון הגוי וירצה לעשות המצווה. ואפי׳ אם יתכוון הגוי למצווה, מ״מ אין המצווה מוטלת על הישראל לעשותה, ולכן הדבר רק בגדר היתר אצלו ולא בגדר מצווה.
לעומת חלק המצווה שבמילה, חלק הברית שבמילה אינו שייך אלא בהיכנס הנימול לכלל עם ישראל, כי זו משמעות ברית המילה שכרת הקב״ה עם אברהם. וחלק זה, כריתת הברית שבמילה, תיתכן או בקטן ישראל שמצטרף לאחיו בני ישראל לחסות בברית הכרותה עם הי״ת, או בנוכרי הבא מרחוק להצטרף לעמ״י ולהסתופף תחת כנפי השכינה. ולגבי חלק זה, חלק הברית, מודה הרמב״ם לעמודי ההוראה, הב״י והרמ״א, שאינו שייך בנוכרי המל שלא לשם גירות.
והבחנה זו, העקרונית, בין בחינת המצווה שבמילה לבין בחינת הברית שבמילה, נראית קיימת גם לחולקים על הרמב״ם. לדעתם, הגם שיש במילה חלק של מצווה וחלק של ברית, אי אפשר לבצע את החלק הראשון אלמלא באים לידי החלק השני, כי גם חלקים שניתן להבחין ביניהם אינם בהכרח עומדים כל אחד מחמת עצמו. פעמים שצריך לדבר השלם כדי שכל חלק יקבל משמעות לתבניתו, וכך המציאות במילה. לכן אין מלין את הנוכרי אלא לשם גירות, כי מכיון שאינו רוצה להצטרף לכלל ישראל, אינו יכול לקחת חלק בברית וממילא גם חלק המצווה אינו עומד לו. והדברים נראים בסברא.
ואם כנים הדברים, שבסדר המילה ישנם שני שלבים, שלב אחד של מצוות המילה שבפעולה הטכנית, ושלב שני של הברית שבעקבות המילה, מיושבות ברכות המילה יפה. אכן בתחילה מברך המוהל, האחראי על המעשה הטכני שבמילה, על המילה גרידא, והיינו על מצוות המילה ולא מעבר לכך. בהמשך, לאחר מצוות המילה, מברך האב ומזכיר את הברית, דהיינו הברית שבמילה, והקהל מצטרף אליו ומוסיף ברכה לתורה, חופה ומעשים טובים.
ואף לאחר שנתיישבו שני השלבים שבברכות המילה על ידי שני השלבים שעומדים מאחורי המילה, עדיין צריך לבאר מה המהות מאחורי שני השלבים. מהו התיקון הגדול שנעשה במצוות המילה, ומה ברית המילה מבססת על התיקון שבפעולת המילה ומוסיפה על כך. צריך להבין גם מהי מהות תוספת הברכה של הקהל לאחר מכן עבור המשך הדרך, כי לא מסתבר שמדובר רק בברכות בעלמא.
הנה, החינוך בפרשת לך לך, בשרשי מצוות המילה, כתב כך וז״ל, משרשי מצווה זו, לפי שרצה ה׳ יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה וכו׳. והעם הנבחר, חפץ ה׳ יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלים צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו. עכ״ל.
הרי נתבאר בחינוך שנברא האדם בעל נכות מסויימת, פגימה המפריעה לשלמות המייחדת את עם ישראל משאר העמים, ופעולת המילה מסירה אותה. אם כן, זו מצוות המילה וזו משמעותה, הבאה לשלמות גופנית והכשרה לשלמות נפשית. ולאחר פעולת המילה, המשלימה את הגוף, נעשה הגוף כשר וראוי להגיע לשלמות האמיתית. הגוף השלם נכנס לברית של עם ישראל, המיוחדים בברית ומאוחדים בה ביניהם ובין הקב״ה, ובמסגרתה ודרכה הולכים ומתקדמים לעבר שלמות הנפש.
ושני השלבים המילה, המצווה והברית, או שני מיני השלמויות, שלמות הגוף ושלמות הרוח, נזכרים בסוף דברי החינוך בדיוק רב. כתב החינוך, שרצה ה׳ יתברך שההשלמה של גופם של ישראל, דהיינו מצוות המילה, תהיה על ידי אדם ולא בראו ה׳ שלם מבטן, כדי לומר שכמו שהגוף יבוא לידי שלמותו על ידי האדם ולא על ידי ה׳, כך גם ביד האדם להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו, כלומר, לאחר היכנסו לברית של עם ישראל והקב״ה, להמשיך ולהתקדם בה ולהשלים בה גם את שלמותו הרוחנית.
ועתה, כך הוא סדר ברית המילה. השלב הראשון במילה הוא הכשרת הגוף. ראשית, מברך המוהל על מעשה מצווה של הפיכת גופו של הילד לשלם. זהו מעשה המילה, וכך ברכתו, על המילה, כי השלמות נעשית על ידי מעשה המילה גרידא ללא כל תוספת. כעת, בשלב השני, לאחר המעשה, כאשר הגוף כבר שלם וראוי לברית, מברך האב על היכנסו של הנימול לברית עם הקב״ה ועם ישראל, שבמסגרתה ימשיך ויתקדם אל שלמות הרוח וישיג אותה. לבסוף, מברך הקהל על המשך הדרך, ורוצה בכך לומר שימשיך הילד לצעוד אל שלמות הרוח, ובכללה התורה הקדושה, כניסה מתחת לחופה וקיום מעשים טובים:
אליעזר: מתולדותיו של סבא
את תולדותיו של סבא אליעזר, סיכם יהושע פוגלר (נכדו):
משפחתו של סבא אליעזר התגוררה בפולין עד שנת 1934 .אז – עלו ארצה. סבא אליעזר היה אז בן 5. את דרכם מפולין לארץ עשו ברכבת עד לאיטליה ומשם – באניה לארץ ישראל. ההחלטה לעלות ארצה, באה בעקבות הפצרותיו של יעקב ברלינר, אחיו של סבא יהושע בניאל (אביו של סבא אליעזר בניאל), שעלה ארצה 17 שנה קודם לכן, בשנת 1917.
יעקב ברלינר, חלוץ המשפחה, עלה ארצה עם שני בניו ושתי בנותיו, מתוך ציונות. התיישב בתל אביב ברחוב בעלי מלאכה. יעקב שיגר למשפחתו שבפולין מכתבי שכנוע לעלות ארצה. הוא שיבח את השמש של ארץ ישראל ואת טובה.
יצויין כי בתקופה ההיא, בפולין, ראש הממשלה דאז "פולצוסקי", היטיב ליהודים, אך יחד עם זאת אסר עליהם לעזוב את פולין. מי שרצה לעזוב את פולין היה צריך אישור מיוחד, אותו קיבלו ע"י "פרוטקציות" בדרך כלל.
האניה, בה הפליגה משפחתו של סבא אליעזר הגיע לחופי ארץ ישראל, לנמל יפו בעיצומו של יום כיפור. הם צמו והתפללו באניה וירדו ממנה לאדמת הארץ הקדושה והנכספת רק לאחר מוצאי הצום.
בארץ, תנאי המחיה היו קשים וסבתא צ‘יפה (אמו של סבא אליעזר) אף רצתה לחזור חזרה לפולין.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ב-1939-1940, דווקא בעקבות המלחמה, הלך והשתפר המצב הכלכלי בארץ, מפני שהגיעו הרבה צבאות זרים ארצה. באותה תקופה כבר נודע כי היטלר ימח שמו מתכנן להגיע גם לארץ ישראל באוגוסט 48. סבא אליעזר היה בערך בן 12-10 כשהמלחמה החלה.
לסבא יהושע בניאל היו עוד שני אחים שעלו ארצה: יצחק ז"ל, שהתגורר ברחוב דיזינגוף ושמעון ז"ל, שהתגורר ברמת השרון.
סבא אליעזר למד בישיבת תל אביב, אותה הקים הרב עמיאל. אח"כ החליף אותו הרב אונטרמן (היה הרב של תל אביב אחרי הרב עמיאל). ישיבת תל אביב היתה בתקופה ההיא בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. אח"כ עברה לטרומפלדור. למדו עד 5 בערב גם לימודי חול. צהרים אכלו שם, בישיבה, ככל הנראה בחדר אוכל ברחוב מונטיפיורי.
בישיבת תל אביב למד עד כיתה ח (כולל). אח"כ למד שנתיים בישיבת היכל התלמוד (ברחוב יהודה הלוי). בישיבה למדו רק תלמוד. הרב פרבר היה ראש הישיבה. זו היתה ישיבה קטנה. אח"כ עבר לישיבת חברון בגאולה – ישיבה גבוהה. באותה תקופה, ר׳ שלום שבדרון היה בישיבה. פעם בחצי שנה היו חוזרים הביתה, גם משום שלא היו אוטובוסים (גם כשכבר היו אוטובוסים – עלו כסף רב). היו שומרים על הקשר עם הבית ע"י כתיבת מכתבים.
אחרי כמה שנים, חזר הביתה והלך ללמוד מקצוע בבית הספר במונטיפיורי.
באמצע הלימודים פרצה מלחמת העצמאות (1948) ואז התגייס להגנה (ביום היה לומד ועובד ובלילה - בהגנה). היתה זו תקופה קשה בה נלחם במסירות מול הפורעים הערבים בירושלים, בחיפה ובצפת.
בשנת 1950, לאחר סיום המלחמה, חזר הביתה למונטיפיורי. עבד במפעל טקסטיל אצל אדם שהביא את מכונותיו מפולין. אח"כ, למד את העסק, קנה בעצמו מכונות (ככל הנראה יחד עם אחיו דוד בניאל ז“ל) ופתחו את מפעל הטקסטיל המשפחתי ”בניטקס".
אחרי שסבא יהושע נפטר, סבתא צ'יפה עברה לגור בישמח משה אצל דוד בניאל כמה שבועות. אח"כ חלתה ועברה לגור בתל השומר. אחר כמה שנים (כא בסיוון תשנא 1991) נפטרה שם בתל השומר.
סבא נלקח לבית עולמו בטז בטבת תשע״ח, וכך נכתב על מצבתו:
איש תם וישר
מצאצאי בעל התוס׳ יו״ט זי״ע
אחז כל ימיו בקו האמת והיושר
הגה ועמל בתורה
מסר נפשו להצלת עמו
היה נאמן ומסור למשפחתו
יהא לנו מליץ עושר
אחז כל ימיו בקו האמת והיושר
סבא אחז במידת האמת והיושר, בדעותיו, במסחר שקיים ובכל התנהלות החיים. הוא אף הקפיד ללמד את הילדים והנכדים את מעלת היושר וחשיבותה במשא ומתן עם הבריות, ועד כמה הפרטים האחרים, ואפילו, למשל, מחיר העסקה או התמורה, משניים לכך.
הגה ועמל בתורה
עד יומו האחרון, לא היה אור השחר מקדים את סבא. סבא אליעזר וסבתא מירי, שניהם, השכימו קום, כי כל רגע צריך לנצל. מדי יום, סבא הקפיד להשתתף בשיעור הדף היומי של בנו, גלעד, ללמוד מסכת נוספת ולהקליד את פירוש הגמרא. סבא גם הקפיד ללמוד דברי תורה על פרשת השבוע ואגדות חז״לֹ ולהקליד את פירושיהם. את כל הפירושים והסיכומים סבא היה מדפיס ושומר בקלסרים, וכאשר המחשב או ה״מדפיס״ (מדפסת) היו מתקלקלים (מה שהיה קורה הרבה עקב השימוש הרב בהם), סבא היה דואג ומוודא שיתוקנו מהר. בין מנחה לערבית התקיים שיעור משניות בביה״מ ״סאסוב״ שאין איש בישמח משה שלא הכירו, השיעור של ״רב לייזר״. סבא היה דור שמיני לבעל התוס׳ יו״ט.
מסר נפשו להצלת עמו
סבא קיבל תעודות ואותות רבים על לחימתו בהגנה בשכונות בירושלים, בתל אביב ובערים נוספות. כמעט על כל גבעה בירושלים היה לו סיפור. פעם אחת סיפר כיצד ירה במרגמות, פעם אחרת כיצד התחמק מירי מרגמות וכיצד חבריו שלחמו לצידו נפגעו ועוד סיפורים רבים. בתל אביב סיפר כיצד הדפו בעזרת נשק זניח את מאות הפורעים הערבים שהגיחו מיפו עם נשק רב. סבא הוזמן, לפני כמה שנים, למוזיאון ההגנה בתל אביב לקבל אות ותעודה מיוחדים על פועלו. סבא לקח אותי (אורי) איתו, הסתובב איתי בכל המוזיאון והסביר לי באריכות כל פרט ופרט.
היה נאמן ומסור למשפחתו
תמיד סבא היה דואג למשפחה. אם היה צריך לקנות או להביא דבר מה, סבא, בכל גיל, היה מזדרז לעשות זאת. זכורים לכולם המשלוחים שהיה סבא עושה למטעמים של סבתא מירי בעזרת סל הקש הגדול שלו. שמענו רבות על עזרתו הרבה לאחיו והוריו, מצעירות ועד זיקנה. יחד עם סבתא, תמיד העניקו תשומת לב לכל ילד, נכד ונין, תמיד התעניינו ותמיד הקשיבו לדבריהם. גם אנשים שונים בישמח משה אהבו לדבר עם סבא, בעברית וביידיש, לקבל ממנו עצה או חוות דעת, ואפילו סתם שיחת חולין. סבא אהב את הבריות וכיבד אותן, והיה אהוב ומכובד על ידן בחזרה.
יהי רצון שנהיה אנחנו וזרענו ראויים לשמות סבינו וסבתותינו ונדבק במידותיהם ובמעשיהם הטובים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה