שונא לטעון
שונא לטעון
במשפטים (פרק כג פסוק ה), כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו. ע"כ.
תא שמע, בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לב ע"ב), אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. ע"ש. פירוש, קודם השונא לטעון משום החשיבות של כפיית היצר הגוברת על החשיבות של מניעת צער בע"ח, או משום שצער בע"ח הותר לצורך האדם ואין לאדם צורך גדול יותר מאשר כפיית יצרו ותיקון המידות שלו.
ואמרו בפסחים (דף קיג ע"ב) על הרואה דבר ערווה בחבירו שמותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא וכו' אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אליך בלבבך וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערווה, רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ע"ש. והעירו התוס' בשתי הסוגיות והקשו, שאם השונא שחמורו רובץ תחת משאו הוא ישראל שמותר לשנאותו ואולי אף מצווה לשנאותו, מה עניין יש לכוף את היצר לעזור לו ולהימנע מאותה שנאה, הרי אין שום פגם בשנאה וייתכן שאף מצווה בכך.
ואולי אפ"ל דאין הכי נמי, הגם שיש עניין ומצווה לשנאותו ואין בשנאת החבר שום דבר פסול, בכל זאת יש עניין של זה ששונא עם עצמו לאמן בקרבו ולחזק בכוחו את השריר לבטל שנאה. ומתוך שיכוף את יצר השנאה במקום אחד, הגם שהיא שנאה מוצדקת, ישיג מדרגה אל מול היצר לכוף ולהתגבר עליו גם במאבקים נוספים במידות ובתרחישים שיש לסור מהם. ייתכן שזהו הפירוש על דרך הפשט, אך אפשר לחלוק על כך.
התוס' בפסחים יישבו את השאלה על ידי הבחנה בנפש האדם, כי כיוון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר. עכ"ד. כלומר, אמנם מותר לשנוא את החבר, אך מתוך שהוא שונא את החבר בהיתר חוזר החבר ושונאו בחזרה שלא כדין כמים הפנים לפנים, ומתוך שהחבר שונאו גם הוא חוזר ושונא את החבר בשנאה יתירה, שוב, משום שכמים הפנים לפנים. ומאחר ששונא את החבר בשנאה יתירה שאין מקורה בהיתר אלא בטבע האדם, ביחס לאותה שנאה שייכת כפיית היצר, לפרק ולקלף אותה ולהישאר רק עם הליבה המוצדקת של יראת ה' שנאת רע.
והנה, כתב הרב דסלר בקונטרס החסד (מכתב מאליהו ח"א) יסוד מדרכי האדם והבריאה וא"ד, כאשר ברא אלוקים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכל ברוך הוא שהוא מרחם ומטיב ונותן מבלי קבל דבר בתמורה וכו'. אבל כוח הנטילה הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כוח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם אהבת עצמו והוא שורש כל הרעות וכו'. הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו, אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא, אם בן יהיה אשר ילד או אימן או חיה אשר גידל ואם צמח אשר נטע או אם גם מן הדומם כמו בית אשר בנה הנה דבוק למעשי ידיו באהבה כי את עצמו ימצא בהם וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואע"פ שבפריקה מונע גם צער בעלי חיים שהוא מדאורייתא מ"מ כדי לכוף את יצרו עדיף, ויש עניין בזה גם כי בהטיבו לשונאו גם הוא עצמו תסתלק השנאה מליבו ותיכנס תחתיה אהבת הנותן אל המקבל ממנו וכו'. עכ"ד.
הרי הרב דסלר מזהה קשר ישיר מן הנתינה אל האהבה, רוצה לומר, מתוך שנותן לשונא ועוזר לו מיד נולדת הסתכלות על השונא כחלק ממעשה ידיו ועצמיותו של הנותן ונולדת בחינה של אהבה כלפיו. אם כך המצב, קשה לקבל את ההסברים לפיהם יש לכפות את היצר לעזור גם לשונא שמצווה לשונאו, גם אם ישנה שנאה שאין מקורה במצווה אלא מפני שלב האדם לאדם, שהרי סו"ס על ידי הנתינה מכניס את השונא שראה בו דבר ערווה להיות חלק מעצמו ומגופו, וזהו ודאי לא תיקון היצר. לא ניתן להבחין שהעזרה וכפיית היצר היא רק ביחס לאלמנט אחד של השנאה ולא ביחס לאלמנט אחר, הואיל והעזרה גוזרת באופן ישיר חיבור ואהבה של החבר דרך האהבה של אדם לעצמו ואהבה כזו אין לה תיחום לחלק מסויים.
התוס' בב"מ (שם) ענו שכל הדין שיש לכפות את היצר על מנת לעזור לשונא לטעון וקודמת העזרה לסיוע לאוהב לפרוק לא נאמרה אלא בשונא בעלמא, אבל בשונא דקרא, עליו דיברו בסוגיא בפסחים שמותר ומצווה לשונאו, לא מיירי. לפי זה אמנם יש מצווה לעזור לשונא שמותר לשונאו לטעון, כפי שאומרת הגמרא בפסחים בפירוש הכתוב, אבל אין בזה שום עניין ותועלת של כפיית היצר, מפני שבמקרה זה היצר נמצא במקומו הנכון. הטעם שעזוב תעזוב עימו נעוץ בעניין הכללי לסייע ולעזור ליהודים במצוקה, בין אם מצווה לאהוב אותם ובין אם מצווה לשנוא אותם.
בשם הספר חסד דוד הביאו שניתן להעמיד את השונא בשונא דקרא ומכל מקום מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, והכי פירושא, לכוף את יצרו של השונא, שעל ידי שאותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות יראה שאנחנו עוזבים את היהודי החרד לדבר ה' ומטפלים בבהמה שלו, על ידי זה יכוף את יצרו שלו ויחזור בתשובה בראותו שמקרבים אותו. ובזה יש לפרש את הפסוק שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק והדר לקרוב, שאותם הרחוקים שנתרחקו מאבינו שבשמים אותם צריכים להקדים ולקרב אותם בתחילה לפני הקרובים כבר. ולפי המכתב מאליהו יש להוסיף בזה נופך שקירוב הרחוקים הינו קירוב כמעט במובן המילולי, כי מתוך שמתייחסים אל הרחוק ונותנים לו, שוב חוזר זה שאינו שומר תורה ומצוות ומסתופף תחת עצמיותו של הנותן ונעשה מקורב לו ולדרך התורה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה