מלא את המשכן
מלא את המשכן
בפקודי (פרק מ פסוק לד), ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. מפני מה פרשת פקודי וספר שמות נגמרים בהשראת השכינה בקרב עם ישראל, יש לומר בפשטות כדי לסיים בדבר טוב, כפי שציינו התוס' בסוף מסכת נידה (דף עג ע"א ד"ה תנא) ובמקורות רבים נוספים.
אך נראה שמעבר לסיום בדבר טוב, יש ליתן את הדעת על כך שספר שמות פותח, פסוקים בודדים מתחילתו, בתיאור השעבוד, עבודת הפרך, העינויים והמרורים. נמצא שהספר פותח בשעבוד, בדיוטא תחתונה, ומסיים בהתעלות ובהשראת השכינה, ולא בכדי.
הרמב"ן בהקדמה לספר שמות עמד על הדבר וא"ד, נתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל וכו', וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ד. רוצה לומר, אין מדובר כביכול בסיפור בעלמא עם התחלה בעייתית וסוף טוב, אלא יש כאן תהליך אחד בעל אופי מונוטוני של גלות שהופכת לגאולה פיזית של התנערות ויציאה ממצרים ומסיימת בחזרה על מעלת האבות שהייתה השכינה שורה ביניהם, ואז ורק אז נעשו ישראל גאולים גאולה שלמה בכל המובנים.
בנוסף לתהליך שעבר עם ישראל מגלות דרך שלבי הגאולה ועד השראת השכינה והחזרה על מעלת האבות שהיא הגאולה המושלמת, נראה שקרו במקביל תהליכים נוספים שיש ליתן עליהם את הדעת. ביניהם, תהליך המנהיגות של משה.
הנה, בעצם מושג המנהיגות ישנו פרדוקס מובנה. המנהיג מתחיל בנקודת ההתחלה, טאבולה ראסה, ומשם מתקדם ומוסיף רבדים על ידי לקיחת אחריות ואקטיביות. בהמשך מגיע המנהיג לעמדה שבה מממש הנהגה בפועל, יש לו מונהגים והוא פועל ומשפיע עבורם. מנגד, יחד עם האקטיביות וההשפעה לפעמים צריך המנהיג למנוע עצמו מלפעול ולתת לדברים ולמעשים להתרחש מאליהם. פעמים שהמשך המנהיגות וההשפעה בעתיד תלוי דווקא בנקיטת עמדה שאינה פעלתנית בהווה.
נאמר בפסוק לה, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. רש"י מיד מביא את דברי חז"ל ומציין לפסוק אחר (במדבר פרק ז פסוק פט) ובבא משה אל אוהל מועד, דהיינו שמשה יכול היה לבוא אל אוהל מועד, שלא כמתואר כאן, ומסביר רש"י, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עימו. עכ"ד. ועל פניו העניין סתום, מה משמעות הדבר שהענן בראשית שכן על המשכן ולאחר מכן נסתלק וכיצד זה משליך על היכולת של משה לבוא.
הרשב"ם (שם) כתב כי בשעת הקמתו של המשכן שכן עליו הענן מיד להראות חיבתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. כתוצאה מכך נכנס משה אל אוהל מועד רק לאחר שהענן הפסיק לתת את הכבוד המיוחד לישראל בכך שהסתלק מתוך האוהל ושכן על הארון. אם כך, לדרכו של הרשב"ם נראה שלא הייתה מניעה טכנית ממשה להיכנס לאוהל מועד בכל שעה, בין אם השכינה שורה בכל האוהל ובין אם על הארון. וכך מתפרש הכתוב ובבא משה אל אוהל מועד כפשוטו, כי לעולם אין מניעה ממשה לבוא אל אוהל מועד. כל הטעם שמשה לא בא אל אוהל מועד היינו משום שהוא מנע מעצמו מלבוא כדי לא לייצר איזו חציצה והפרעה בין השראת השכינה וישראל באותה שעה שהשכינה הייתה שם במיוחד לכבודם.
וצריך ביאור, מדוע משה המנהיג של עם ישראל מצמצם את עצמו מלהיכנס אצל השכינה בעבור שיהיה קשר ישיר של השראת השכינה עם עם ישראל, הרי זו מהות הנהגתו להיות פרקליט, שגריר ומתווך בין ישראל ובוראם. משה בין הקב"ה וישראל כמו הכף בין הטבח והסועד, שאין כל פחיתות להשתמש בה. משה לכאורה צריך לפעול בהתרחשות כזו ולא להעמיד עצמו בקרן זווית ולהמתין לסיום ההתרחשות. בנוסף, גם לשון הפסוק אינה עולה יפה, שהרי סוף סוף אין זה מדוייק לומר שלא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי אם שמשה לא נכנס לאוהל מועד מרצונו אף שטכנית היה יכול לבוא.
ברם, התשובה לכך פשוטה. לאחר תהליך התגברות ההנהגה של משה לאורך ספר שמות, מסתיים הספר בנקודה שבה משה מצמצם עצמו עבור עם ישראל כדרכה של מנהיגות שפעמים צריכה להצטמצם על מנת להתקדם ולהתקיים. משה אינו בא אל אוהל מועד כדי לאפשר את הקשר הישיר של עם ישראל עם השראת השכינה על מנת שתשפיע טוב על ישראל וימשיכו ויתעלו בכך. ומשום שבקיום המנהיגות עסקינן, אף שבהווה מדובר במניעה שמשה מטיל על עצמו, בהסתכלות לטווח ארוך אין זה רצון בעלמא אלא פעולה הכרחית שמשה נקט על מנת להמשיך בשגשוג ההנהגה, ועל כן לשון הפסוק מורה על חוסר יכולת לעשות אחרת.
ישנו עניין נוסף שבו סיום ספר שמות בהקמת המשכן מתקשר לתוכנו של הספר, יציאת מצרים, ומתקשר גם לפרשת החודש העוסקת בחג הפסח.
כתב הרמב"ם, חמץ ומצה פ"ז ה"ח, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכו', ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו וכו'. עכ"ל. תיקנו חכמים להסב בליל הסדר בעת אכילת המצה, הנקראת לחם עוני (דברים פט"ז פ"ג), משום שהסבה הינה דרך של בני חורין, דרך של אנשים מכובדים. והשאלה עולה מאליה, מדובר בסתירה בבסיסית. האם אנו באים לומר שדי לנו במועט, בלחם עוני, או שבאים אנו להצביע ולהורות על כך שכעת אנו מכובדים ובני חורין שאוכלים בהסבה. אכילת לחם עוני באופן אכילה של אדם עשיר ומכובד הינה סתירה מיניה וביה ושום מסר ברור לא טמון בה, על פניו.
אבל האמת ששני העניינים המנוגדים, כמו שתי שיניים נגדיות וצמודות, מחדדות מסר בהיר וחד. עם ישראל אינו מחפש את הדבר המעונג והמשובח ביותר ואינו פועל בהשתדלות יתירה לאורך ימים ושעות ובדמים רבים על מנת לאפות את הלחם הטוב ביותר, אלא די לו במצות, לחם עוני, שמספק לו את כל צרכיו. ברם, בהינתן נתונים אלו, המצות, ישראל פועלים להשתמש בכלים שבידיהם באופן הטוב ביותר. את לחם העוני ישראל יאכלו בצורה שאוכל אדם עשיר, בהסבה. רוצה לומר, לא המה הוא החשוב אלא האיך, לא הדבר עצמו הוא החשוב אלא התוכן שיוצקים בו, ומאותה סיבה שאמרו בכתובות (דף קיא ע"ב), טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב.
מסר זה הולך וסובב כחוט השני גם את המשכן, תרומתו ועשייתו. המשכן נבנה בצורה מוקפדת ומדוקדקת, הוא וכליו בתבינתם ובצורתם המסויימות, אבל בסופו של דבר החומרים מהם הורכב המשכן, אוהל העשוי מעצי שיטים יריעות עיזים זהב כסף ונחושת תרומת העם, ומימדיו אינם המרשימים והעצומים ביותר שניתן היה להעלות על הדעת. עיקר הקמת המשכן הייתה בשימת הלב, בעשייתו ואף בתרומתו ככתוב (שמות פרק כה פ"ב) מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, רוצה לומר, לא הכיס תרם אלא הלב תרם. חשיבות התרומה לא נבעה מממדיה אלא מהכוונה שמאחוריה. זאת ועוד, אחר השלמת החומר והקמת גוף המשכן על תילו, מדגישה התורה שהמלאכה טרם הושלמה עד שניצוק הרוח אל תוך הגשם, כיסה הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה