אנוכי ה׳ אלוקיך
אנוכי ה׳ אלוקיך
ביתרו (פרק כ פסוק ב), אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ע"כ. וכתב הרמב"ן על אתר, הדיבור הזה הוא מצוות עשה, אמר אנוכי ה', יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלוקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם, שחייבים לעבוד אותו. עכ"ל.
וזו מצוות העשה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם וז"ל, המצווה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך אנוכי ה' אלוקיך. עכ"ל. וציין הרמב"ן שם בהשגותיו לדעת הבה"ג, דלא כדעת עצמו, ולפיו אין זה נמנה בכלל תרי"ג מצוות. והנראה מדעתו, אומר הרמב"ן, שאין מניין תרי"ג מצוות אלא גזירותיו יתברך שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן, והוא מאמר החכמים במכילתא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות וכו' עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאיתו יתעלה מעניין אחר. כך דעת הבה"ג וזהו ביאורה לפי"ד הרמב"ן.
הרי המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן עם הבה"ג האם הציווי להאמין הינו בכלל תרי"ג מצוות אם לאו אינה נסובה אלא על השאלה האם ציווי האמונה הרי הוא ככל שאר ציוויי התורה בתרי"ג מצוות או שכיוון ומדובר במהלך דו שלבי, כדברי המכילתא כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, יש להבחין בין השלבים ולכלול רק את השלב המאוחר של הגזירות במסגרת תרי"ג מצוות ולהוציא את השלב הראשון שמהווה רק קדם לעניין ולא חלק ממנו. ברם, על פניו יש לטעון טענה פשוטה וחזקה מכך מדוע ציווי על האמונה לא יהא מכלל תרי"ג מצוות, ולמעשה הטלת ספק בעצם המושג של ציווי על אמונה. טענה פשוטה זו יכולה להיות הנימוק לדעת הבה"ג שלא כפי שביאר הרמב"ן את דעתו, והיא כיצד שייך לצוות על אדם להאמין. כל פעולה או אפילו מחשבה שאדם יכול לפעול או לחדול, לעורר או להשתיק, ניחא שאפשר לצוות אותו על קיומה או ביטולה, ברם, האמונה בהשי"ת היא מידי דממילא, וממה נפשך, אם מדובר באדם מאמין, הרי כבר אמונתו אומנותו ומה עניין להורות לו להאמין, ואם ח"ו איננו מאמין וליביה אנסיה, מה תוחלת יש בציווי עליו שתהא בו אמונה שעולה מאליה והיא הרי נעדרת ממנו.
מביאים האחרונים בשם ר' אלחנן וסרמן בעניין זה וכ"ד, יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאיננו בכלל שוטה, אשר אי אפשר להסתפק באמיתתם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד, היינו שיהא חופשי מתאוות עולם הזה ומרצונותיו. ואם כן סיבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו כי אם מפני רצונו לתאוותיו המטה ומעוור את שכלו וכו'. ואין צורך להשתדל להשיג אמונה אלא להסיר את הגורמים להפסידה והיא תבוא מאליה וכו'. עכ"ד. רוצה לומר, הן אמנם האמונה היא מידי דממילא, אך ישנו תנאי הכרחי ומעשה של הכשר קודם להגעה למצב שבו האמונה עולה מעצמה, והוא הסרת תאוות העולם והטיית הדעת הנגזרת מהן. כך לרא"ו, מעשה זה הינו הפעולה החיובית שאינה נפעלת מחמת עצמה ומונחת בציווי להאמין בה'. עוד יש לומר, בדרכו של ר' אלחנן אך בשינוי מה, כי אותה פעולה של הכשר הדעת והזיכוך שלה המאפשרת את התעוררות האמונה מעצמה אינה דווקא הסרת התאוות החומריות כי אם אף הסרת הנימוקים העצלניים לחוסר האמונה, כגון ההסתתרות מאחורי המדע, בשעה שהמדע, גם כאשר נובר לעומק ומראה כיצד עצמים וחוקים גדולים מורכבים מחלקיקים וחוקים קטנים מהם, וכן כיצד אפשר לרתום חוק טבע אחד עבור הקשרים ויישומים אחרים, לעולם אינו מגיע אל שורש הקיום אלא רק מוסיף פירוט של הדברים הקיימים והכללה שלהם. כך או כך, הציווי על האמונה מורה להסיר את עורלת הלב, אם זו התאווה לגשמיות ואם זו עצלות הדעת והמחשבה, ולראות ולחוש את האמיתות הפשוטות אודות הנשמה והרוחניות שבאדם ובבריאה, הייעוד שלהם והיחס בינם לבין בוראם.
ואף שהדברים נכוחים ומתיישבים על הלב, נדמה שאין זו משמעות דבריהם הפשוטה של הרמב"ם והרמב"ן שדיברו בעניין האמונה גופא ולא עסקו בהסרת המכשולות מפניה. לכן נראה, בהסתכלות שנייה, שאין האמונה מידי דממילא כלל וכלל. רוצה לומר, אכן אם שואלים אדם אם הוא מאמין אם לאו, כאשר הוא חושב ובודק עם עצמו על אודות אמונותיו, הרי זה מידי דממילא שבמה שהוא מאמין הוא מאמין ובמה שלא לא. ברם, החובה שמאחורי ציווי האמונה לא עוסקת באמונה פסיבית מעין זו שאין בה התעסקות עד שמגיע גירוי חיצוני שמעורר אותה. הציווי להאמין מורה לאדם ליזום את הדיון האמוני בעצמו כך שמטבע הדברים גם תתעורר בו האמונה הפשוטה בקיום הרוח והנפש, המשמעות של קיום האדם בעולמו וקיום העולם עצמו. האמונה היא מידי דממילא, אבל המעשה האקטיבי של האדם ללבן את אמונתו ולממש אותה בתוך חייו, לעצור לרגע ולהקשיב לקול האמונה, זוהי ודאי פעולה שאפשר וראוי לצוות עליה. זהו פשר הציווי שידעו ויאמינו כי יש ה', כמו שאומר הרמב"ן, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו, דהיינו מימוש השלכה של האמונה שהוא האלוקים ולכן חייבים לעובדו. גם ברמב"ם משמע שהציווי על האמונה אינו רק על עצם האמונה בה' כי אם על אמונה במובן ברחב, האמונה באלוקות וכל הנגזר ממנה, ומביא את המקור לכך, אנוכי ה' אלוקיך. והכי פירושו, האמונה אינה רק אמונה פסיבית לדעת שאנוכי ה', כי אם אנוכי ה' אלוקיך, אמונה שטומנת בחובה את עבודת האלוקים, ולהיות בבחינת באמונה הם עושים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה