לתת ולקחת
לתת ולקחת
בתרומה (פרק כה פסוק ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. ע"כ. וידועה השאלה מדוע השתמש בלשון ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה. מדוע קרא לנתינת התרומה למשכן בשם לקיחה.
הבכור שור, הספורנו ועוד ראשונים כותבים כי היה מעורב בתהליך גורם נוסף, גזברים, שהם היו אלו שלקחו מהעם מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, ומטרת הלקיחה תהיה לי לשמי, כפי שמדגיש רש"י. ונראה שהמשמעות של עירוב הזברים בהעברת התרומות, אין בו עניין של תיווך גרידא כי אם עניין מהותי, שמוטלת חובה על הציבור של עם ישראל ליתן תרומה למקדש, וההיכי תימצי לקיים חובה זו ולתתה למקדש הינה באמצעות לקיחה של הגזברים מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. אכן, החובה אינה מוטלת על האנשים הפרטיים כי אם על הציבור, ובמרחב זה ישנה המשמעות של נדבת לבו של האדם הפרטים החף מחובה לבוא ולתת לגזבר תרומה. הגזבר, מנגד, מקיים בשם הציבור את חובת התורה באמצעות התיקחו את תרומתי מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.
המלבי"ם אומר (דברי הימים א פכ"ט פי"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, דהיינו שכל הקניינים מתייחסים לה' ושלו הם כמ"ש (חגי פרק ב פסוק ח) לי הכסף ולי הזהב. אם כן, בסתמא אי אפשר לתת לה', כי הלא הכל שלו יתברך, וכל שכן שאי אפשר לקחת ממנו. אכן, בעת שמתנדב לשם שמים אז מבחינה מסויימת יש לאדם חלק אמיתי בתרומה ונעשה כביכול לוקח וזוכה בבחינה הזו. לכ"כ ויקחו לי תרומה, כי על ידי נתינת התרומה יש לאדם מציאות של לקיחה בתרומה שנותן ואין מציאות אמיתית של לקיחה מבלעדיי זה.
במסכת קידושין, דף ז ע"א, הובא הדין שאם האשה נתנה פרוטה והאיש אמר לשון קידושין, אם הוא אדם חשוב הרי היא מקודשת באותה הנאה שהאדם החשוב קיבל ממנה מתנה. הרי שכאשר נמען הנתינה חשוב, הנותן נמצא לוקח ומקבל דבר משמעותי מנתינתו. האחרונים מביאים דוגמאות נוספות של נתינה שנשנתה בלשון לקיחה ונשתבחו בה הנותנים מהמקבלים, כגון באברהם שאמר למלאכים האורחים ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם או רבקה שסיפרה על אליעזר ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידי. ואם כך הלשון באלו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבנתינת תרומה לצורך המשכן שבו תשרה השכינה, הלקיחה שבנתינה, רוצה לומר, ההשתבחות וההיא הנאה שאותה תרומה מתקבלת לצורך כה נשגב, גדולה לאין שיעור מאשר החסרון הגשמי של הממון הניתן.
הרב דסלר בקונטרס החסד (מכתב מאליהו ח"א) כותב בעניין שני הטבעים באדם, הנותן והנוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכל ברוך הוא שהוא מרחם ומטיב ונותן מבלי קבל דבר בתמורה. אבל כוח הנטילה הוא אשר יתאווה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, אהבת עצמו, והוא שורש כל הרעות. אמנם, לכל אדם יש ניצוץ כוח הנתינה, כי לא ניתנה רשות לכוח הנטילה לבטל גם את הניצוץ הזה, שאלמלא כן היה העולם חרב, לא היו נושאים נשים ולא היו מגדלים בנים. אולם יען כי מעט מאוד הוא עניין הנתינה אשר בהם, על כן יתנו ויטיבו למשפחתם ורעיהם ולא לשאר בני האדם ויתנהגו עימהם במידת הנטילה. ברם, האמת היא שלאשר יתן יאהב, יהיה לו חלק בו וידבק אליו. זה אשר זר נחשב לו הוא רק מאשר טרם נתן לו. מצוות התורה של ואהבת לרעך כמוך, אם כן, מובנת כפשוטה, כי כאשר אתה נותן לו אתה גם אוהב אותו וחוזר חלילה. על דרך זו נראה שגם נתינת התרומה למשכן יש בה גם ואולי בעיקר משמעות של לקיחה, כי על ידי ההשקעה במשכן יהיו לו בו חלק וידבק בו, ואותה דביקות היא הנתינה והלקיחה ההדדית של ישראל ומשכן ה'.
בנוסף לאהבה והדבקות במשכן ה' שנותן התרומה מקבל, הפילוסופים מדברים על הקבלה שבנתינה בכך שהיא מעצבת את נפש האדם ומגבירה תכונות טובות כמו נדיבות בדרך אל מימוש סגולותיו הטובות. כמו כן, הנתינה מניבה ערך מוסרי לפי הצו הקטגורי לפיו יש לנהוג כך שנוכל לרצות שמעשינו יהיו לחוק כללי. זאת ועוד, גם מבחינה פרקטית ישנה טענה פסיכולוגית על כך שנתינה ואלטרואיזם מגבירים תחושה של סיפוק, אושר וגורע. תועלות רבות אלו אף העלו את השאלה האם נתינה הינה למעשה מעשה אנוכי, שהרי הנותן הוא למעשה מקבל, אך עכ"פ מובן שנתינת התרומה ולקיחה ממנה הינן שני הצדדים של אותו המטבע אם לא אותו הצד בעצמו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה