יעשו עוד
יעשו עוד
בויקהל (פרק לו פסוק ו), ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. ע"כ. בפשטות משה ציווה להודיע שיפסיקו להביא תרומה לבניית המשכן מפני שאין בה צורך, ככתוב בפסוקים הסמוכים, (פסוק ה) מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, וכן (פסוק ז) והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר.
אך אמרו חכמינו בגמרא בשבת (דף צו ע"ב), הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים וגו', גמר העברה העברה מיום הכפורים. ע"כ. כלומר, אף שהמלאכה נשלמה, הטעם לפי מסקנת הגמרא לכך שמשה הודיע לעם להפסיק לתרום הוא משום מלאכת הוצאה בשבת, אבל אלמלא כן משה לא ראה צורך לומר לעם להפסיק.
במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) מביאה הגמרא מחלוקת בעניין בדיקה של עני טרם הנתינה לו, אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא, אב"א סברא האי קא מבזי והאי לא קא מבזי, אי בעית אימא קרא הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן כתיב פרוש והדר הב ליה, והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו כי תראה לאלתר. ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה, אי בעית אימא קרא הכא כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס לאלתר וכדקרינן, והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו כשיראה לך. ע"ש. הרי נחלקו האמוראים באיזו סוג תרומה אין לבצע בדיקות קודם שנותנים, אם תרומות בגדים או מזונות, על סמך סברות מה יותר דחוף ודרשות פסוקים מתאימות.
וכך פסק הרמב"ם (מתנות עניים פרק ז ה"ו), עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו. עכ"ל. כדעת רב יהודה. והנה, אף שאין בודקים את העני שאומר רעב אני האכילוני, או עני שהיה ערום ואמר כסוני לדעת רב הונא, על כל פנים מושכל היסוד הוא שיש לבדוק את העני קודם שנותנים לו, כדרשת הגמרא פרוש והדר הב ליה או כי תראה כשיראה לך. כל נדון המחלוקת הוא רק על היוצא מן הכלל הדחוף ברמה כזו שיש לדלג עבורו על הבדיקה, אבל הכלל הוא לבדוק. ההפך כמובן אינו מסתבר, שהכלל יהיה לא לבדוק ותהיה מחלוקת על יוצא מן הכלל שצריך לטרוח לגביו ולבדוק, כי הסברות במחלוקת הן סברות היכן צריך להקל עם העני, היכן שיש רעב או היכן שיש בזיון, ולא סברות היכן צריך להחמיר.
וניחזי אנן. לגבי תרומת המשכן, משה לא רואה צורך להודיע לעם שיפסקו מלתרום היכא שאין באמת צורך בתרומה שלהם, אלמלא הדבר היה כרוך באיסור הוצאה בשבת, ומונח בזה מן הסתם שאין חסרון או פגם בכך שישראל תורמים עבור בניית המשכן למרות שהתרומה שלהם תלך לעודפים, הקרבת קרבנות לקיץ המזבח וכדו'. דהיינו, שאף שהתרומה לא באמת ניתנת עבור המטרה שלה, אלא, כביכול, מטרה פחותה מכך, אין בזה שום פגם. ודבר זה נראה הפוך ממושכל היסוד בנתינה לעני שצריך להקדים לה בירורים ולעמוד על כך שהתרומה תלך עבור המטרה שלישמה ניתנה, אם עבור הלבשת עני שאין לו אמצעי להשיג בגדים אלמלא כן, ואם עבור הזנת עני שאין לו אמצעי להשיג מזון אלמלא כן. לפי הגישה של משה בתרומת המשכן דומה היה שניתן לתרום לעניים מבלי לוודא שהתרומה מתממשת עבור מטרתה ואין בזה שום גריעות או חסרון.
ונראה לחלק בין חוסר ההקפדה על מימוש מטרת תרומת המשכן לבין ההקפדה על מימוש הנתינה לעני כנתינה למי שהוא באמת עני, שגם אם תרומת המשכן אינה נזקקת באמת עבור המטרה המקורית, הקמת המשכן, בכל זאת יש לאותה תרומה שם תרומה ונדבה. אף שפלוני נדב למשכן על מנת שיעשו בנדבה את המזבח, גם אם התרומה משמשת בסוף למטרה אחרת, לקיץ המזבח, לא נוכל לומר ששם הנדבה של אותו פלוני נעקר. מנגד, אם אלמוני נותן צדקה לעני שמתברר שאיננו באמת עני, נמצא שם הצדקה נעקר הואיל והכסף ניתן לאדם שאינו נצרך. נתינה לצורך קיץ המזבח אינה יוצאת מגדר תרומה, אבל נתינת כסף לאדם רגיל כמוה כנתינת מעות על קרן הצבי. לכן על נותן הצדקה מוטל לבדוק למי הוא נותן, עד כמה שאין דחיפות חריגה לתת כאן ועכשיו, כדי שצדקתו תיחשב לצדקה.
אם כן, בנתינת צדקה ישנה דרישה בסיסית לבדוק האם באמת הנתינה מתבצעת לעני. ויש לעיין מה השלכות העניין אם למרות הבדיקה שהעלתה שמדובר בעני, המציאות היא שמדובר באדם רגיל. הנה, כלל יסודי אמרו במסכת קידושין (דף מ ע"א), מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו, אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ע"כ. אם אלמלא האונס היה לאדם מעשה טוב אחר מחשבתו הטובה, הרי זה כאילו עשה את המעשה. ונראה שכלל זה יעמוד במקרה שבירר ונתן צדקה לאדם שאיננו עני, שהואיל ומחשבת הנותן הייתה שלמה ליתן לעני המוחזק על פי בירורו, אף שבפועל נאנס ולא הלכו מעותיו ליד אדם הנזקק למעות, בכל זאת הקב"ה מצרף מחשבתו למעשה. אך כל זה רק אם באמת ביצע את הבירור המוטל עליו לוודא שנותן לעני, אבל אם לא ביצע את הבירור נראה שיש פגם כבר בשלב של המחשבה הטובה, שמחשבת נתינה שאינה מבוססת על בירור בסיסי שהאדם מולו הוא עני אינה שונה מהותית ממחשבת נתינה לעשיר, לצבי או לים.
וניחזי אנן לגבי אלו שנתנו את התרומה העודפת למשכן במחשבה שתרומתם נדרשת עבור הקמתו, אך תרומתן נותבה בפועל אל עודפי המשכן. זה פשוט שיש לתורמים אלו זכות התרומה לפחות כפי מי שתורם לעודפי המשכן, אך בהנחה שבתרומה להקמת המשכן ישנה זכות עודפת, יש לחקור האם יש לאותם תורמים חלק גם בזכות נעלה זו ומחשבתם הטובה מצורפת למעשה אם לאו. מצד אחד, אף שמחשבת הנותנים הייתה טובה ונשגבה לתרום לצורך הקמת המשכן, הרי הנותנים לא עשו שום בירור שלשם מטרה זו ניתנת התרומה. יתרה מכך, מסתבר שאילו היו משתדלים אפילו מעט בבירור, היה הבירור מעלה שהתרומות עודפות וכבר אין בהן צורך עבור הקמת המשכן, כפי העולה מהפסוקים שהדבר היה מפורסם בקרב העוסקים במלאכה. אם כך, אולי מחשבתם הטובה של הנותנים אינה טובה ברמה של תרומה להקמת המשכן, כי לא עשו שום בירור שזהו המצב, אלא מחשבה טובה של תרומה בעלמא. מאידך גיסא, בניגוד לנתינת צדקה לעני שבה הצורך בבירור הוא צורך בסיסי, מפני שעל הצד שהוא לא עני יצאו המעות לחינם וליכא שום טיבותא בנתינה זו, בתרומת המשכן כך או כך יש מעלה גדולה לתת, אפילו אם התרומה עודפת ואינה נצרכת להקמה. אם כך, הואיל ובכל מקרה נתינת התרומה היא מעשה טוב ואינה לחינם, אין צורך בסיסי לברר על מטרת התרומה בפועל וממילא גם אין חסרון במחשבה כתוצאה מהיעדר הבירור, כך שהקב"ה יצרף מחשבתו הטובה לתרום להקמת המשכן למעשה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה