חיובו ואיסורו של ממון המזיק
חיובו ואיסורו של ממון המזיק
במשפטים (פרק כא פסוק לה), וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. ע"כ. היינו חיוב תשלומים של אדם על ממונו שהזיק.
חקרו האחרונים מה יסוד החיוב של אדם על ממונו שהזיק. האם אדם חייב בתשלומים בנזקי ממונו מפני שממונו שהזיק הרי הוא כמו גופו שהזיק לעניין זה, אלא שנתנה התורה החרגה אם שמר על ממונו שיהיה פטור על נזקיהם, או שנחשב הדבר לסוג של אונס כאשר הממון הזיק חרף השמירה בשעה הבעלים שמרו ברמה הנדרשת מהם אך לא מעבר לכך. זהו צד אחד, והצד השני הוא שיסוד החיוב נגזר מכך שאדם צריך לשמור על ממונו שלא יזיק, ואם הממון הזיק זאת אומרת שהאדם לא ביצע את מחוייבותו לשמור כדין ועל עצם הפרת התחייבות זו מתחייב בתשלומים. במילים אחרות ובקצרה, צדדי הנדון הם האם אדם מתחייב על ממונו שהזיק מפני שכאילו הוא הזיק, או שמתחייב משום שעבר על המחוייבות שלו לשמור על ממונו.
הרמב"ם הציג את החיוב של נזקי ממון (הלכות נזקי ממון פ"א ה"א) בלשונו הבהירה וז"ל, כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יגוף וכו'. עכ"ל. הרי יסוד החיוב הוא מפני שממונו הזיק, ולא מפני שלא שמר על ממונו. כלומר, פשטות לשון הרמב"ם שממון של אדם שהזיק הוא עוד צורה ואופן של אדם שהזיק.
והנה, לשון המשנה בבבא קמא (דף ט ע"ב), כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. ע"ש. ופרש"י, כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה. ופשט הלשון משתמעת כך שיסוד האחריות על נזקי ממון הוא הפרת המחוייבות לשמור על הממון, שבכך שלא שמרתיו יפה זימנתי את הנזק. וצריך ביאור בדברי הרמב"ם שסתר למשנה מפורשת שהציגה את חובת השמירה של הבעלים על ממונם ואת מציאות הנזק כסיבה ומסובב. אכן, רש"י הביא לישנא אחרינא בביאור מילות המשנה, הכשרתי את נזקו עליי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר אני חייב לשלם, מפי מורי. ע"ש. רוצה לומר שחובת השמירה אינה הסיבה למציאות הנזק אלא למציאות התשלומים על הנזק, ונוסח זה ניתן יותר ליישבו עם ההבנה שממון המזיק הרי הוא כאילו הבעלים הזיקו, שהרי גם להבנה זו סו"ס ישנה החרגה של פטור מתשלומים כאשר הבעלים שומרים, וכל שלא שמרתי עליו יפה נמנעתי מאותה החרגה שפוטרת מתשלום ובכך למעשה הכשרתי את התשלום.
והנה, בין אם אדם מתחייב על ממונו שהזיק משום הפרת החיוב המוטל עליו לשמור על ממונו, ובין אם מתחייב בנזקי ממונו משום שמדובר בצורה נוספת להזיק כמו שמזיק בידיו וברגליו, ישנה הנחה בין השיטין שמוטלת על האדם חובה איסורית מלכתחילה שלא להגיע למצב זה של גרימת נזק לחבר. ישנה חובה לאדם שלא להזיק בגופו או בממונו ולשמור על ממונו שלא להזיק ואסור לו לאדם להזיק אף על פי שבכוונתו אחר כך לשלם. רוצה לומר, מותר לאדם לאכול במסעדה על מנת לשלם עבור האוכל שאוכל, אך אסור לו לשבור במסעדה צלחת על מנת לשלם עבורה אף שבדיעבד זו כל הדרישה ממנו בעבור אותה צלחת. הראשונים והאחרונים הביאו מספר מקורות אפשריים לאיסור להזיק, נוסף על חיוב התשלומים.
הטור (חו"מ) בסי' שעח כתב וז"ל, כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו. עכ"ל. ודייק הפרישה, נראה דבא לומר דיש איסור בדבר אפילו אם רוצה לשלם לו היזקו כמו שיש איסור בזה בגניבה ובגזילה. וכ"כ רבינו יונה בריש מסכת אבות, שהרי כתוב לא תגזול וכל הנזיקין בכלל אותו הלאו. עכ"ד. וכן בעוד ראשונים נתבאר שהיזק ממון חבירו הרי הוא בכלל האיסור לגזול, שהרי מה בין לחסר את השני על ידי לקיחה של החפץ או על ידי הזקתו ולקיחתו לאבדון. ועל פניו הבנה זו שהאיסור להזיק לממון החבר הרי הוא בכלל האיסור לגזול ממנו, יותר קל להבינה אף בנזקי ממון לפי ההבנה שממון המזיק הרי הוא סניף והרחבה של אדם המזיק. אדם גוזל ומזיק על ידי ידיו ואדם גוזל ומזיק על ידי שורו, שניהם אסורים ועל שניהם חייבים לשלם. אולם אם החיוב של ממון המזיק הוא מפני שהבעלים לא עמדו בהתחייבות לשמור עליו, באי העמידה בהתחייבות לא מסתבר שיש איסור גזילה שהרי אין חיסור ולקיחה ישירים של ממון החבר כמו באדם המזיק.
הרמ"ה (בבא בתרא פ"ב קז) כתב שגרמא בנזיקין אסור, אף שפטור מתשלומים, משום הפרה של הפסוק ואהבת לרעך כמוך, או משום הפרה של לפני עיוור לא תיתן מכשול. והקהילות יעקב (סי' א) ועוד אחרונים כתבו שנלמד מדין השבת אבידה, שהרי אם התורה חייבה אדם להציל ממון חבירו מהפסד קל וחומר שאדם צריך להימנע מלהזיק לחבירו ולהביא באופן ישיר לתוצאה הפוכה מאשר הצלת ממון החבר. לכן אומרים האחרונים שבהיותו מזיק לחבירו עובר על העניין של השבת אבידה. על כל פנים, אם האיסור להזיק נגזר משני העניינים הראשונים, ואהבת לרעך כמוך או לפני עיוור לא תיתן מכשול, מובן מאוד שגם האיסור להזיק בממונו שהזיק, בין אם נחשב כגופו שהזיק ובין אם נגזר מאי השמירה, שייך לעניינים אלו. אדם שאוהב את חבירו כמותו בוודאי שומר על ממונו שלא יזיק, ואדם שלא שומר על ממונו, הרי הוא שמי ששם מכשול בפני הזולת. ברם, אם אסור להזיק מפני שאדם שמזיק את ממון חבירו מיפר את העניין שיש להשיב לחבר את ממונו שאבד, האיסור בנזקי ממון מובן יותר אם ממון המזיק אינו שונה מהותית מאדם המזיק בידיו. אחרת, אם החיוב על שורו שהזיק נגזר מחוסר השמירה עליו, לא ברור שהאיסור של חיוב שמירה יכול להילמד מהחיוב להשיב אבידה, שכן אי שמירה אינה חיסור ממון ישיר.
הברכת שמואל (סי' ב) כותב כי האיסור לאדם להזיק עומד אף היכא שאין חיוב לשלם, כגון בגרמא בנזיקין שפטור אבל אסור, והטעם משום שאדם המזיק נלמד מהפסוק מכה בהמה ישלמנה גם לעניין ממון וגם לעניין איסור. וכן בממונו שהזיק לומדים מעצם פרשת נזיקין גם את החיוב לשלם וגם את האיסור להזיק. ובשם הגר"ח כתב שממה שכתוב לגבי שור ולא ישמרנו למדים את החיוב האיסורי והממוני לשמור. ע"ש. ועכ"פ הדברים עולים יפה עם ההבנה שהחיוב בנזקי ממון נגזר מאי השמירה, שהרי לדרך זו זהו גופא המקור לאיסור בממונו שהזיק, ממה שכתב ולא ישמרנו, דמשמע שמוטל עליו לשמור, והתחייבות זו היא יסוד לפרשת נזיקין:
תגובות
הוסף רשומת תגובה