תמיד
תמיד
בתרומה (פרק כה פסוק ל), ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ע"כ. וכך היה מעשה הלחם, כמתואר במשנה במנחות (פרק יא משנה ז), המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא הייתה תמיד. ונתבארה דעתו בגמרא (דף צט ע"ב),תניא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם. ע"ש.
נדמה שזהו פשר מחלוקתם של רבנן ור' יוסי, בפירוש המילולי של תמידיות של לחם הפנים, ובחפצא של המצווה אם הוא השולחן או הלחם. לפי חכמים לפני תמיד פירושו שיהיה הלחם על השולחן בתמידיות של רצף שהולך ונמשך ואין לו הפסק, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. כל רגע ורגע שמונח הלחם על השולחן, מתעלה השולחן להיות שולחן לחם הפנים שלפני ה', ובהיעדר הלחם, אף אם מדובר בהפסק רגעי, באותה שעה חסר השולחן את הדבר שמגדיר אותו לכלי קודש וכביכול מתבטל ונעלם לאותו זמן. מצוות לחם הפנים היא בשולחן, וברגעים שהלחם חסר אין שולחן לחם הפנים. מנגד, לר' יוסי תמידיות התמיד אינה דורשת רצף פיזיקלי של רגע אחר רגע אלא קביעות יומית ומחזוריות כמו בקרבן התמיד שאינו קרב אלא פעם אחת בבוקר ופעם אחת בבין הערביים. תמיד של קביעות ולא תמיד של רצף. וכמו קרבן התמיד שהמצווה בגופו ולא בגוף המזבח, להוציא מההבנה שכביכול המזבח נהיה לכלי קודש רק כאשר הקרבן קרב עליו, כך גם היחס בין לחם הפנים והשולחן, דהיינו שהשולחן לעולם הוא שולחן הקודש רק שיש מצווה בלחם להיות לפני ה' תמיד, תמיד לכל הפחות אחת ליום בסדר ובמחזוריות אך לאו דווקא ברציפות.
במאמר המוסגר, במסכת יומא (דף כא ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי, נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סילוקו כסידורו שנאמר לשום לחם חם ביום הילקחו. ע"ש. ועל פניו יש לתמוה, מה החשיבות שיהיה נס כי האי שהלחם ישאר יותר חם וטעים גם לאחר זמן, מהי משמעות הדבר מעבר לגשמיות מעט יותר נוחה לכוהנים האוכלים את הלחם ומפני מה הועלה הנס על נס עד שנקרא נס גדול. על כך נראה להשיב שחשיבות הנס אינה מונחת בכך שהלחם טעים שלא כנגד הטבע אלא בכך שהמצב של הלחם לאחר זמן נראה כאילו נמשך ישירות מהרגע הראשון שהונח על השולחן. חרף פערי הזמנים, הרגע הנוכחי ורגע ההנחה נראים עוקבים ובכלל רגע כמימריה, מה שנוגע למהות לחם הפנים בהיותו לחם תמיד. ברם, ההסבר יותר מובן לפי פירושו המילולי של תמיד לדעת חכמים, לא תמיד של קביעות ומחזוריות שמשמעותו היא קיום כללי של לחם הפנים אלא תמיד במובן של רגע רודף רגע ללא הפסק וברציפות, עד כדי שנעשה בו נס שסילוקו כסידורו, כלומר, שבאו והתקבצו שלל הרגעים הרודפים בצמידות לרגע הראשון, כך שאפילו ישנה השלכה פיזית מובהקת המתבטאת בחום ובטריות הלחם גם שבוע לאחר הנחתו.
בגמרא במנחות (שם) אמר רבי אמי, מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, ורבא אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית, קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית, ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה, ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא, יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ע"ש. בפשט הגמרא ישנן שלוש גישות בגדר המצווה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, האחת שאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים, השנייה שלא ימוש והגית בו יומם ולילה באופן מילולי, והשלישית שפסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה.
והנה, תחת ההנחה שהכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוא חובה ולא ברכה, בא רבי אמי ומברר שלדעת ר' יוסי לפיו לחם הפנים לפני ה' תמיד במובן של סדר ומחזוריות, באותה מידה גם ההגיה בתורה בקריאת שמע שחרית וערבית מועילה כצורה של סדר וקביעות להיחשב כתמידיות של לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ודי בכך. אבל יש לתמוה, כי גם רבנן מודים בעלמא שיש מושג של תמידיות שחרית וערבית, או בין הערביים, תמידיות של קביעות וחזרה ולא תמידיות של רצף, כגון קרבן התמיד, ומשום מה תולה הגמרא את קיום לא ימוש ספר התורה בקריאת שמע שחרית וערבית דווקא בדעת ר' יוסי. ועוד קשה, שהרמב"ם מהלכות תמידין ומוספין (פ"ה ה"ד) פסק כדעת חכמים בעניין לחם הפנים שטפחו של זה צ"ל בתוך טפחו של זה וכו' ואילו לגבי תלמוד תורה (פ"א ה"ח) כתב שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר וכו' חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. עכ"ד. וקביעות זמן היינו הפירוש המילולי של תמיד לדעת ר' יוסי ולא כחכמים.
ויש לומר כי קושיא מעיקרא ליתא. רבי אמי לא בא להכריע ההלכה כר' יוסי או לומר הלכה הנכונה רק אם נכריע כר' יוסי, אלא רק שמדבריו של ר' יוסי נלמד, כלומר, לאו דווקא מן הצד של ר' יוסי במחלוקת ולהוציא מן הצד של חכמים, כי אם מתוך הדיון שעורר ר' יוסי ונתלבן בינו ובין חכמים בעניין לחם הפנים, שחכמים פירשו תמיד כתמיד של רצף והמשכיות ור' יוסי הביא לשולחן, תרתי משמע, את המשמעות הידועה הנוספת של מילת תמיד, תמיד של קביעות זמן, משמעות שגם חכמים מקבלים בהקשרים אחרים כגון קרבן התמיד, אזי נבוא ונפרש את משמעות הכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך גם כן במובן של ציווי שלא לבטל את קביעות הזמן ללימוד התורה. ומניין שתמידיות ולא ימוש הינה תמידיות של קביעת עיתים ולא תמידיות של רצף, צריך לומר שדומה התורה ולומדיה, בעייני רבי אמי ור"ש בן יוחאי, ללחם הפנים ולשולחן לדעת ר' יוסי ולקרבן התמיד ולמזבח לכו"ע. האדם הוא אדם והמזבח הוא מזבח גם בלא זביחת התורות והתורים על גביהם, וכ"ג פשט הכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי פיך הוא פיך עם התורה ואף ח"ו בלעדיה, אלא שהקפידא במצווה מונחת בקרבן או בספר התורה עצמם, וכמו שקיום הקרבן התמידי מתבטא בחזרתיות שלו, כך קיום התורה העל זמני בא לידי ביטוי בקריאת שמע שחרית וערבית.
בספר דף על דף הביא שהקשו מן הגמרא בדף נו (ע"א) ממה שהיו אומרים לקהל היזהרו שלא תגעו בשולחן שלא יוכלו להטבילו אם נטמא מפני שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד, והרי לדעת ר' יוסי שתמיד אין פירושו כל רגע ורגע ממש הלא היו יכולים להטביל את השולחן כל עוד אינו לן בלא לחם. והביא לדבר תירוץ נפלא, כי הן אמנם שלפי ר' יוסי די בשחרית וערבית כדי שיחשב הדבר לתמיד, אבל הרי נתבאר בסוגיא לר"ש בן יוחאי שדבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ שהם יכולים לצאת יד"ח ולא ימוש בקריאת שמע שחרית וערבית בלחוד. לכן, כיוון שמתוך דבריו של ר' יוסי בעניין לחם הפנים מגיעים לידי ההבנה שאת התמידיות של לא ימוש והגית בו ניתן לממש בהגיה שחרית וערבית, היו מדברים עם הקהל דברים המוציאים מידי הבנה זו, כלפי לחם הפנים ובכלל. ולפי האמור ניתן להוסיף בזה נופך, שכן הא דיוצא יד"ח לא ימוש בק"ש שחרית וערבית ויש להסתיר דבר זה מעמי ארצות הוא גם לדעת חכמים, והואיל וכן יש לדעת חכמים תועלת נוספת לומר לקהל להיזהר שלא לגעת בשולחן דכתיב ביה לפני תמיד, תועלת אחת לגופיה שלא יטמאו את השולחן שא"א להטבילו אך בנוסף, ואולי זו התועלת הכללית והחשובה יותר, לפרסם בקהל שתמיד פירושו בכל רגע ורגע, ומתוך שזו תהיה תפיסת התמידיות בקהל, יחוש כל יהודי ויהודי צורך להרבות בלימוד התורה תמיד, טפח של תורה כנגד טפח של גמרא:
תגובות
הוסף רשומת תגובה