מוכתר בתורה
מוכתר בתורה
בוזאת הברכה (פרק לג פסוק ד), תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. ע"כ. אבל במסכת אבות (פרק ב משנה יב), רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ע"ש. אומרים המפרשים, שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבי חכם תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה, לכן צריך אתה להתקין עצמך ללמוד. וצריך להבין, שהרי הכתוב כן התייחס לתורה כאל ירושה, מורשה קהילת יעקב, היפך דברי ר' יוסי שאינה ירושה לך ואינה חוזרת אחריך מאליה.
בגמרא בסנהדרין (דף צא ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ע"ש. הרי התורה היא ירושה של כל תלמיד ותלמיד, ולא זו בלבד שהתורה שייכת לו אלא שהדבר נכון עוד לפני שהתלמיד למד את התורה, כך שהרב המונע מללמד את ההלכה כגזלן ייחשב, משל היה גוזל את החנית מיד המצרי (שמואל ב פכ"ג פסוק כא).
ובגמרא בקידושין (דף לב ע"א וע"ב), בסוגיית הרב שמחל על כבודו, מביאים ראיה מהקב"ה שמחל על כבודו, ושואלים הלא הקב"ה תורה דיליה היא, ועונים שהתורה היא גם של הרב, דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה. כלומר, מבאר רש"י, בתחילה נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו. ע"ש. ועכ"פ מצינו מקור אחד האומר שהתורה היא מורשה, ומקור אחר לפיו אינה ירושה לך, גמרא אחת שאומרת כי התורה היא נחלת אבותיו של כל אחד ואחד אף לפני שלמד אותה, וסוגיא אחרת לפיה התורה נקנית להיות שלו רק לאחר גרסתה ולימודה, וצ"ב כיצד כל אלו מתיישבים זה עם זה.
בתלמודא דנדרים (דף פא ע"א) שואלת הגמרא, מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, והשיב רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. ע"ש. כלומר, אומר הרא"ש, שלא יאמרו אחרים ירושה היא להם לבני אלו ולא מצליחים אנו אם באנו ללמוד. אי נמי שלא יאמרו בניהם אין אנו צריכין לעסוק בתורה, ירושה היא לנו. ועכ"פ הדברים תמוהים וקשה להולמם, הכיצד ייתכן שבשעה שהתורה היא נחלתו של כל עם ישראל, מורשה קהילת יעקב, כביכול בני תלמידי החכמים מופקעים מירושת התורה ומופלים לרעה מפני אותם חששות חיצוניים. תינח אולי לפי הפירוש שהחשש הוא עבור הבנים עצמם, שלא יאמרו אין אנו צריכים לעסוק בתורה ירושה היא לנו, מדובר בפגיעה שיש בה צורך עבור הנפגעים עצמם, אבל אם הטעם הוא כדי שלא יאמרו אחרים ירושה היא להם לבני אלו ולא מצליחים אנו אם באנו ללמוד, קשיא.
ונראה שכך הוא פירושו. התורה היא נחלת אבותיו של כל יהודי ויהודי, ואף יהודי מרוחק או תלמיד שטרם פתח את הספר, בן של תלמיד חכם או בן של עם הארץ. יהודי לעולם יכול לילך בשבילי התורה ולהרגיש כבן בית, ואף אם לא מילא כריסו בש"ס ובפוסקים. השאלה המשלימה היא האם כמו שהתורה היא הנחלה של היהודי, כך גם היהודי הוא האכסניא של התורה. מעלה זו אינה ניתנת בחינם וללא עמל. אם אתה חפץ שהתורה תתאכסן בקרבך, צריך אתה להכניס אותה לשם בלימוד ובגרסה. ואחר שתעשה זאת, כיוון שהתורה היא נחלתך ואתה נעשית לאכסניא שלה, שוב יש ביניכם זיהוי של אחד לאחד ויכולה התורה להיקרא תורה דיליה. ואם סלקא דעתך שגם שאר בני האכסניא, בני תלמידי החכמים, ייהנו ממעלה יתירה זו מכוח היותם דרים באותו הבית, באותה אכסניא, לכך התייחסה הגמרא בנדרים ואמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. אף שהבן דר בבית אביו, אין הוא נעשה בכך לאכסניא של התורה שבקרב אביו, אלא צריך להכניסה לקרבו בלימוד ובעמל. בכך נמנעת הטעות, הן של הבנים שיאמרו אין אנו צריכים לעסוק בתורה והן של האחרים שיתייאשו מן הלימוד מלכתחילה.
כבר משעה שהקטן יודע לדבר, אומרת הגמרא בסוכה (דף מב ע"א), אביו לומדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי היא, אמר רב המנונא תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. ע"ש. ומה נשתנה פסוק זה ממאות ואלפי פסוקים יסודיים ועיקריים בחמישה חומשי תורה, יש לבאר על פי האמור. כבר בתחילה מלמדים את התינוק שיש לו חלק ונחלה בתורה, ומתוך כך יגברו בו העניין והחשק להמשיך וללמוד את כל אלפי הפסוקים האחרים. רוצה התינוק בקב התורה שלו מתשעה קבין של חבירו. ובמאמר המוסגר, אפשר שעל דרך זו אמר ר' יוסי באבות (שם) והצמיד את שתי המימרות יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ר' יוסי התייחס לחלק קניין התורה שאינו בא בירושה, וחש להדגיש שאף התורה שכבר קנה חברך ואתה טרם קנית תהיה חביבה עליך כשלך, עם אותו חשק הלימוד והרצון להשקיע.
והנה, בשעה שאנו שמחים עם התורה, בסיומה ובהתחלתה בחג שמחת תורה, מביא הרמ"א (סי' תרסט) שנהגו להרבות הקרואים לספר תורה וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר, עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'. עכ"ד. המשנה ברורה מביא שני טעמים להרבות הקרואים, משום כבוד התורה, ועוד כדי שיזכו כולם בשמחת התורה. ונראה שהעניין השני עולה עם בחינת התורה כמורשה וירושה ונחלת כל קהל ישראל. עוד מובא במשנה ברורה שיש עניין שהמסיים את התורה יהיה תלמיד חכם מוכתר בתורה או עכ"פ אחד מחשובי הקהל. ולכאורה יפלא, אם התורה היא מורשה קהילת יעקב ונחלת הכלל, מה הפשט שישנה הבחנה בשמחת התורה בין תלמיד חכם מוכתר תורה לשאר הקהל.
אך לפי האמור, הקושיא מעיקרא ליתא. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"א) כותב וא"ד, בשלושה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון וכו', כתר מלכות זכה בו דוד וכו', כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל שנאמר מורשה קהילת יעקב. עכ"ד. אכן ישנו מושג של כתר תורה, והרי הוא נגיש לכל קהילת יעקב. כל עם ישראל מתהלכים בשדות ובפרדסים של התורה איש איש כפי כוחו ומעלתו, ושום ערוגה או תלם אינם חסומים מפניהם. ברם, מעבר לעצם הנגישות לכתר ישנם יחידים תלמידי חכמים שנעשים מוכתרים בכתר התורה, לאחר שינון וגרסה, עמל ויגיעה. אלו שפותחים לה פתח בהשקעה מרובה, בלימוד התורה ואולי גם בצורכי הציבור ובמתן דמים ודמים, ראויים להיות חתני תורה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה