בדי המשכן
בדי המשכן
בפקודי (פרק לט פסוק א), ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרון כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. הרי מתארת התורה את בגדי אהרון ובניו הכוהנים מיד לאחר הסיכום והסקירה של החומרים מהם הוכן המשכן. ויש לברר את מהות אותם בגדי הכהונה ולתהות על חשיבותם, האם יש בהם איזו מעלה עצמית או שהינם תנאי והכשר מצווה ביחס למצוות אחרות בעבודת בית המקדש.
בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה לב הינה כיבוד הכהנים ומצווה לג הינה בגדי כהונה וא"ד בעניינה, והמצווה הלג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש וכו', וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים, ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרא סנהדרין (דף פג ע"א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים וכו', אבל בא כתוב וחגרת אותם אבנט וכו' והייתה להם כהונה לחוקת עולם ובא בפירוש בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים וכו'. ואף על פי שהם בתכלית היופי שהם מזהב ושוהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות לא יכווין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצווה הקל למשה לבד והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש. עכ"ד.
בזמן שהבגדים עליהם כהונתם עליהם אבל בזמן שאין בגדיהם עליה אין כהונתם עליה והוו להו זרים, כך אומר הרמב"ם. במילים אחרות, הבגדים הם חלק מלהיות כהן. כדי להגדיר אדם, שבבסיסו הוא זר, להיות כהן, הוא צריך להיות בן כהן ולבוש בבגדי כהונה, ומבלי שנתקיימו כל התנאים להיות כהן אזי סרה ההגדרה ומעלת הכהונה וחוזרת הגדרתו להיות זר. לפי הגדרה זו, הבגדים הינם מאפיין מהותי בלהיות כהן ואינם רק תנאי ביחס למצוות עבודת בית המקדש. אין תנאי שכהן צריך לעבוד עם בגדים, אלא שכהן מחוסר בגדים אינו באמת כהן. ומלבד הגדרה מהותית זו, הוסיף הרמב"ם והגדיר את לבישת בגדי הכהונה כמצווה, ככל הנראה על דרך שהגדיר את השחיטה כמצווה (מ"ע קמו), לשחוט הבהמה וחיה ועוף כראוי, ומדובר במצווה מכשירית, שאם בא לאכול בשר צריך לשחוט כמו שאם בא הכהן לעבוד צריך להיות לבוש בבגדים.
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שם) הביא את דעת בעל ההלכות גדולות שמנה את עניין לבישת הבגדים רק בלאוין (אות סח), מחוסר בגדים ששימש. ודעתו זאת לומר, אומר הרמב"ן, דכיוון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצווה אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצוות העבודה אם עבד בהן. ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצוות בגדי לבן ביום הכיפורים מצווה אחרת. כמות זה כן מות זה. וכן ראוי למנות בגדי כהן גדול מצווה ובגדי כהן הדיוט מצווה שנית. אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו יתברך בימים הנאמרים בהן וכבר נתבאר (שורש יב) שאין מונים חלקי המצוות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצווה מפני שנצטווינו לשום לחם לפני ה' תמיד וציווה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשולחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וציוונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ועע"ש שלא קיבל הרמב"ן את דברי הבה"ג.
עכ"פ, הבה"ג רואה את הבגדים כחלק מחלקי מצוות העבודה, כמו שבגדי הלבן ביום הכיפורים הם מכשיר לחלק ממצוות העבודה הנעשית ביום הכיפורים, וכן עשיית כלי המקדש, השולחן, המנורה והמזבח לא נמנות כמצוות נפרדות מפני שמדובר בהכשר לחלק של מצוות העבודה לשים לחם לפני ה' תמיד וכן חלק המצווה להדליק הנר וכן כל עבודת המזבח עם הקרבנות או הקטורת. כך גם בגדי הכהונה מכשירים את חלק המצווה של כל העבודה הנעשית בכהנים המלובשים בבגדיהם, הכהן הגדול בשמונת בגדיו והכהן ההדיוט בארבעת בגדיו.
בין לרמב"ם ובין לבה"ג, התורה שמציגה את בגדי הכהונה וסוקרת אותם יחד עם שאר חפצי המשכן וכליו, מגלה בזה על החיבור הברור בין הבגדים וכלי המשכן ומוציאה מידי המחשבה שבגדי הכהונה דומים, כביכול, למדי צבא ולציוד אישי שאמנם יש איסור לשמש כחייל בלעדיהם, אבל אין בהם עניין חיובי ומהותי מחמת עצמם. לפי הבה"ג הבגדים והכלים, שניהם היינו הך, כי כפי שעשיית המנורה הינה מכשיר לקיום חלק המצווה בעבודת המשכן והמקדש של הדלקת הנרות, כך הבגדים הינם מכשיר לקיום חלק המצווה של עבודת המשכן בבגדים האלו. תפקיד הבגד כמוהו כתפקיד השולחן או המזבח ממש, ולא מדובר בציוד אישי של הכהן, ולכן אין זה פלא שהבגדים נמנים ונסקרים יחד עם ובסמוך לשאר חפצי המשכן ועבודת הקודש. וכן לדעת הרמב"ם, אמנם התפקיד של הבגדים שונה מן התפקיד של הכלים, שכן אינם מכשירים ביחס ישיר למצוות העבודה, אבל סו"ס עדיין מדובר בהגדרה משמעותית אחרת, ולכאורה מהותית אף יותר, עד כדי שהכהן אינו נחשב לכהן אם אינו מלובש בבגדיו. כהן הוא בן כהן המלובש בגדים, ואם אינו בן כהן או שמחוסר בגדים הרי הוא זר. ומפני שמדובר בעניין מהותי, ישנה הצדקה לציון הבגדים בתוך סקירת ענייני המקדש, אף שעניינם שונה מעניינם של שאר חפצי המשכן.
מביאים בשם האתוון דאורייתא שאלה (בסימן יא) האם זר שעובד במקדש מחוייב גם מצד שהוא מחוסר בגדים, או רק מפני שהינו זר ולא כהן. וניחזי אנן, לפי האמור, לדעת הרמב"ם על מנת להיחשב ככהן צריך להיות בן כהן וצריך להיות מלובש בבגדים ואם חסר אחד מן התנאים הרי הוא זר. וזהו כל החסרון בכהן מחוסר בגדים, שעל ידי כך נחשב כזר וזר שעבד חייב מיתה. אם כן, נדמה שזר שמחוסר בגדים אין שום שוני בינו לבין זר מלובש בגדים, מלבד איסור שעטנז או מעילה שעשויים להיות לזר שלובש בגדי כהונה. שניהם זרים, ומציאות זו של להיות זר מתקיימת פעם אחת ולכן חיובם אחיד, יחיד וזהה. לדעת הבה"ג, מנגד, מי שמחוסר בגדים אינו נחשב לזר אלא שמחסר איזשהו הכשר לחלק ממצוות עבודת המקדש, ויש מקום להסתפק ולברר האם חסרון זה בעבודת המקדש והחסרון שנגזר מזרות שניהם חופפים או שמדובר בשני חסרים נפרדים בעלי שני חיובים חלוקים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה