שרי אלפים ושרי מאות
שרי אלפים ושרי מאות
ביתרו (פרק יח פסוקים כא וכב), ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו איתך. ע"כ.
הצעת יתרו אם כן, שבמקום ערכאה משפטית אחת של משה שכל עומס עשיית המשפט בעמ"י יהיה על כתפיה, דהיינו על כתפיו, תהיינה ערכאות נוספות שהתיקים יעברו דרכן כמסננת קודם לכן. כוח האדם עבור זה יהיה כך שעשירית מהעם יהיו שופטים בערכאה הנמוכה, אחד מתוך חמישים יהיה בערכאה השנייה, מיאית יהיו בערכאה השלישית, אלפית בערכאה הרביעית, ורק תיקים שלא יגיעו להכרעה באף אחת מהערכאות יגיעו להכרעה אצל משה.
עם ישראל במדבר מנה כשש מאות אלף גברים מגיל עשרים. ככל הנראה הייתה כמות דומה של נשים וכמות גדולה פי כמה של ילדים קטנים מגיל עשרים, בסך הכל מליונים בודדים. ברם, אם אנו באים לעשות חשבון כמה מקרים באים לדון בכל יום, נדמה שאפשר להתייחס לגודל האוכלוסיה כשש מאות אלף, אוכלוסיית הגברים הבוגרים, שכן הנשים והילדים לא פעלו בנפרד מהם ולא יצרו סכסוכים משלהם באותה כמות כמו הגברים. עבור גודל אוכלוסיה מסויים, אחוז הסכסוכים בשנה במציאות של ימינו הוא בערך אחוז אחד. סביר שבמדבר אחוז הסכסוכים היה מעט יותר גבוה בגלל השיתופיות הרבה וגם בהתחשב בכך שיש את הנשים והילדים שלא הכללנו בגודל האוכלוסיה. כעת, אם כמות הסכסוכים הייתה שלושה אחוזים בשנה, זאת אומרת שמונה עשרה אלף, אזי ביום אחד היו כחמישים סכסוכים, ואף יותר אם מוציאים שבתות. חשבון זה מתאים לדברי הכתוב (פרק יח פסוק יג) ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב, שכן אם הכרעה של משה רבינו בתיק לוקחת רבע שעה בממוצע, חמישים תיקים יסתכמו לשתיים עשרה שעות.
הצעת החלוקה של יתרו לכמות האנשים המשמשים בכל רמה של שיפוט נראית על פניו שרירותית. דפוס המעבר מעשירית לאחד חלקי חמישים, מאחד חלקי חמישים למיאית, ממיאית לאלפית ומאלפית לאחד מתוך שש מאות אלף אינו ברור. ייתכן כי הסיבה לבחירת מספרים אלו אינה טמונה ביחס בין כמויות השופטים אלא בין כמויות התיקים המגיעים לידי הכרעה. רוצה לומר, בערכאת השיפוט הראשונה מוכרע אחוז מסויים, נניח חמישים אחוז, שרי החמישים מכריעים גם הם בחמישים אחוז מהתיקים המגיעים לפתחם וכך הלאה, עד משה שמכריע בכל התיקים שלא הוכרעו עד אליו. האחוז הקבוע נשמר במעבר מכל רמה אל הרמה הבאה, וזה הטעם לכך שיתרו נקט את כמויות השופטים האלה בדווקא. יתרו חיפש את חלוקת כוח האדם שתניב את אותו סינון קבוע מבחינת איזשהם אחוזים מסויימים, וכמות האנשים הנזקקים לכל רמה שיפוטית גם גוזרת את איכותם. אין דומה מצב שבו אף ברמה השיפוטית הנמוכה היו יושבים בודדים, המובחרים שבעם, למצב שמציע יתרו שבו עשרות אלפים ישמשו בתפקיד.
על כל פנים, אם נחבר את ההנחות דלעיל בדבר מספר התיקים וקצב הסינון הקבוע נקבל את תמונת המצב הבאה. כאמור, מספר התיקים הבא לדין בכל יום היה כחמישים. אם כל רמה מכריעה ברבע מהתיקים המגיעים אליה ומעבירה הלאה שלושה רבעים, אזי מספר התיקים יורד בכל רמה מ50 ל37.5, בממוצע, ואז ל28.1, 21.1 ולבסוף משה צריך לטפל ב15.8 תיקים בממוצע. לא מעט. אך אם אחוז ההצלחה של כל רמה הוא חמישים אחוז, 50 יורדים ל25, 25 יורד ל12.5, 6.25 ומשה צריך לטפל בכשלושה תיקים בלבד. אילו טבע התיקים וטבע השופטים גוזר אחוזי הצלחה יותר גבוהים, נניח שבעים וחמישה אחוזי הצלחה לפתור תיק המגיע לפני ערכאת השיפוט המתאימה, אזי 50 הופכים ל12.5 ואז ל3.13, 0.78 ולבסוף ל0.2, משמע תיק אחד הובא למשה אחת לכמה ימים. ממספרים אלו נראה כי אחוז ההצלחה היה ככל הנראה יותר קרוב לחמישים אחוז, שכן יתרו הציע למשה פתרון לכך שלא יצטרך להיזדקק לעם מבוקר עד ערב, אבל בהזדקקות מעט בכל יום אין כל פגם. ייתכן שיתרו כיוון לאחוזים אלו, חמישים אחוז פתרון לתיק בכל אחת מהערכאות, וכן כיוון לתוצאה זו של תיקים בודדים שיגיעו למשה בכל יום, ומכאן גזר את מספר הערכאות והיקפן.
במסכת סנהדרין, דף יח ע"א, מביאה הגמרא, תנו רבנן ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמישים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששת ריבוא, נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. ע"כ. ושואלים התוספות (ד"ה נמצאו), תימה הרי חסרים מהמניין הזה הרבה משום שכאשר מוציאים מתוך האוכלוסיה שש מאות לשרי אלפים, אז כבר לא צריך ששת אלפים לשרי מאות אלא שישה פחות, ולאחר שמוציאים גם את שרי המאות צריך למנות הרבה פחות שרי חמישים וכל שכן שרי עשרות, ומדוע הברייתא מזניחה את המספרים המשמעותיים הללו כאשר מונה את השופטים. והציעו התוספות שתי תשובות לקושייתם. האחת, שכל השרים, לפחות מרמת שרי החמישים, היו מחוץ למניין של שש מאות אלף מפני שהיו זקנים מגיל שישים ועל פי האמור בב"ב (דף קכא ע"ב) שלא נימנו פחות מבני עשרים ויתרים מבני שישים. והביאו פירוש נוסף, שהחשבון הוא חשבון השררות, כלומר, שתחילה נימנו שרי עשרות ומהחשובין שבהם נתמנו לשרי החמישים וכך הלאה. והמניין הנזכר אינו מניין השופטים בסך הכל כי אם המניין לפי השררות, אף שישנם אנשים האוחזים בכמה מן השררות גם יחד.
וקצת קשה על קושייתם ז"ל, מדוע יש להוציא את שרי האלפים מכלל האוכלוסיה שעבורה יש למנות שרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות, ומדוע יש להוציא את שרי המאות מכלל האוכלוסיה שעבורה יש למנות שרי חמישים ושרי עשרות וכו'. גם שופט מהערכאה הגבוהה של שרי האלפים, אם יקלע לסכסוך משפטי, הרי התיק שלו יבוא להכרעה קודם אל שרי העשרות ואחר כך אל שרי החמישים וכו' על פי הסדר בהליך המשפטי שמונהג עבור כל אחד מכלל ישראל. רק במקרים מאוד מסויימים, כגון מלך או כהן גדול וכדו' החריגו כנזכר במסכת סנהדרין שרק הרכבים מסויימים דנים במקרים שלהם, אבל בכל שאר עמ״י לא. אם כך, מניין השופטים בכל ערכאה נגזר מאותו גודל אוכלוסייה של שישים ריבוא וכדברי הברייתא על פי פשטם ולא צריך לקזז מן האוכלוסייה את השופטים בכירים או זוטרים כאחת כפי שטענו התוספות.
עוד יש להעיר, כי לפי דרכם הראשונה של התוספות שהשופטים, לכל הפחות אלו שאינם בערכאה הנמוכה, היו מחוץ לאוכלוסיה של שישים ריבוא שהייתה בין גיל עשרים לגיל שישים, אזי מניין השופטים שבברייתא מובן כפשוטו ומתאים לכל החשבון הנ"ל של הצמצום הקבוע במספר התיקים ֿבין השלבים ולתוצאתו. מניין השופטים מוביל ישירות אל החשבון שמניב את התוצאה הרצויה של המשפטים הבודדים שעומדים לפתחו של משה בכל יום. אולם לפי הדרך השנייה שיתרו והברייתא לא דיברו על אנשים מובדלים כי אם על שררות שחלקן שוכנות כמה באדם אחד, יותר קשה לומר שיתרו חישב את אחוז הצמצום הדרוש מערכאה לערכאה ונקב במספרי השררות המתאימים לחשבון זה, שהרי את אחוזי ההכרעה לא קובעות השררות כי אם כמות השופטים והעיקר חסר מן הספר. מניין השררות הוא דרך מאוד סתומה לומר את מניין השופטים. ומכיוון שכל הטעם למספרים השרירותיים לכאורה של יתרו הוא משום שמספרים אלו גוזרים אחוזי הכרעה מסויימים ואת התוצאה הרצויה לגבי משה, מספרים אלו צריכים להיות מספרי השופטים ולא מספרי שררות וכדומה.
תשובה לדבר, לפירוש לפיו הברייתא ואף יתרו ציינו את השררות ולא את השופטים, נראה לומר, שהוא משום שאכן השררה היא הדבר החשוב, ולא מספר השופטים המשמשים בכל ערכאה. אין שרי העשרות כשרי החמישים שהיו שרי עשרות ונוספה בהם שררה להיות גם שרי חמישים, ואין שרי חמישים כשרי מאות וכו׳. כוחה של הערכאה באיכותה ולאו דווקא בכמותה, ולכן אפשר שאחוזי ההכרעה שהניעו את הצעת יתרו מתבססים על איכות הערכאות ולא על היקפן שמעט מצטמק על פי אותה חפיפה של שררות. לדרך זו שרי החמישים פותרים, נניח, מחצית מהתיקים שעוברים אליהם משרי העשרות, הואיל ושרי החמישים מוכשרים ברמה יותר גבוהה שיכולה להניב תשובות אף בשאלות מסובכות ששרי העשרות לא הכריעו בהן שלא משיקולי זמן וכוח אדם. והנה, אפשר להרחיב את היריעה בהבנה זו אף יותר, ששרי אלפים, המאות, החמישים והעשרות לא רק נבדלים ביכולות אלא גם בשררה ממש. שרי העשרות הינם המובילים במשפחותיהם, כל אחד עם כעשרת בני ביתו וקרוביו הקרובים ביותר. שרי החמישים מוכשרים ובעלי שררה מרובה מהם ומובילים קבוצות שגדלות מעבר למשפחה הגרעינית. שרי המאות כבר מנהיגים מה שנקרא חמולה, ושרי האלפים הם מנהיגים של ממש בעלי אחריות וכשרונות משמעותיים. מעתה מובנת הנחת התוספות שאין צורך במינוי של שר עשרות עבור שר האלפים וכו׳, שהרי שר אינו שופט בלבד אלא מנהיג, ושר העשרות אינו מנהיג את שר החמישים וכ״ש שר האלפים. ומובן מאוד מדוע יתרו נקט את המספרים המסויימים לשופטים, כי אלה באמת מנהיגי הקהילות והקבוצות בעם, מלבד מה שגם החשבון מסתייע ועולה עימם בקנה אחד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה