קניין של מן
קניין של מן
בבשלח (פסוקים יז ויח), ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. ע"כ. אומר רש"י, יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו. עכ"ל.
והעניין של המן כפול וסתום. אכן ירידת המן מן השמים, טעמו, הדיוק של הקצבת עומר לגולגולת וקיום דיוק זה גם עבור המרבה וגם עבור הממעיט, כל אלו עניינים ניסיים ואין עליהם שאלה. מה שטעון ביאור הוא הניגודיות, לכאורה, בין הציווי (בפסוק טו) זה הדבר אשר ציווה ה' ליקטו ממנו איש לפי אוכלו וכו' תיקחו, הרי ציווי ללקוט ולקחת את המן, לבין התופעה הניסית שבכל מקרה ובלי קשר לרמת הלקיטה והיקפה, לבסוף מגיעה מנת המן בכמות הראויה והמתאימה לכל אחד ואחד. מה פשר המגמות ההפוכות לצוות את האנשים ללקוט ואז ליתן להם מן שלא לפי מידת לקיטתם, מצד אחד ליקטו ממנו ומן הצד השני לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.
התשובה בדבר, להשמיענו יסוד בצורך להשתדל יחד עם גידור ההשתדלות. ומעשה המן הוא דגם הפרנסה לדורות, ככתוב בפסוק לב, זה הדבר אשר ציווה ה' מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם וכו'.
הנה, מהו היחס בין העבודה לבין התגמול שלה, הרווחים, הגידולים והפירות. האם פעולת העבודה יוצרת את התגמול, החרישה היא הסיבה והתבואה היא המסובב, כך שחרישה מרובה בשטח נרחב בהכרח תניב תבואה מרובה, או שמא התוצאה כבר גזורה וקצובה מן השמים ואין הפעולה האנושית יוצרת אותה כי אם רק תנאי לקבלת השפע. אכן, האחרונים מסבירים כי משמעות קללת בזיעת אפך תאכל לחם (בראשית פ"ג פי"ט) אינה שזיעת אפך תהיה הגורם ליצירת הלחם, הרי זיעה אינה מגדלת לחם, כי אם הטלה של מס או קנס על האדם כך שעליו לשלם בהשתדלות ובזיעת אפיו כתנאי לקבל את מה שבכל מקרה קצוב ועומד לו מן השמים. הפרנסה היא מאת ה' קודם לחטא האדם הראשון ואף לאחריו, אלא שאם בעבר קיבל את הקצוב לו מן השמים ולא היה האדם צריך להזיע, כעת נתחדשה חובת ההשתדלות כתנאי לקבלת אותו שפע אלוקי ותוצאה וקצבה דלעילא.
ומאי נפקא מינא אם ההשתדלות היא סיבה או תנאי. מה ההבדל אם העבודה מסובבת את הפרנסה כך שרק מי שעובד מתפרנס, הרי גם אם העבודה אינה אלא הכרח לשפע האלוקי, כל שלא משתדל לא משתפע בפרנסה הקצובה בו מלמעלה. ויש לומר כי התשובה מפורטת ומומחשת בפרשת המן. נפקא מינא מגו מנא. אמנם יש להשתדל על מנת להתפרנס, יש ללקוט את המן על מנת ליהנות ממנו, ברם, בכל מקרה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, ניתק הקשר הסיבתי בין כמות המאמץ לבין כמות התוצאה. כאשר האיש הישראלי ממלא את חובת הלקיטה שלו, חובת ההשתדלות שלו, שוב ריבוי ההשתדלות של האחד על פני האחר אינה סיבה לרווחה ותגמול יתירים אצל הראשון לעומת האחרון וכך או כך זה יקבל את הקצוב לו וזה יקבל את הקצוב לו, כל עוד התמלא התנאי הבסיסי של בזיעת אפך.
דרך אחרת לחשוב על חובת ההשתדלות וליתן בה טעם נוסף, מעבר לקנס שתאכל לחם ותקבל את הקצוב לך רק אם עברת את הסף של בזיעת אפך, הינה לדמות את פעולת ההשתדלות למעשה קניין. כאשר אדם עושה קניין הגבהה על חפץ, אין המאמץ הפיזי שבהגבהה הופך את החפץ לשלו. אין חילוק בין הגבהה של שלושה טפחים או שלושים טפחים, ובהגבהה של פיל שמוליכים אותו לעלות ע"ג חבילי זמורות (קידושין דף כו ע"א) ודאי אין המאמץ הפיזי נמצא בהלימה לדבר הנקנה. וכן בכל הקניינים, קניין סודר ועוד, ברור כי מעשה הקניין הוא מעשה פורמלי, סימבולי, שרק מהווה סימן לגמירות הדעת העומדת מאחורי מעמד הקניין של הפיל או כל דבר אחר. כך גם ליקוט המן, היציאה לשדה וההרמה של המן מן הקרקע איננה עבודה במובן היצרני אלא כמין מעשה קניין רוחני. וכמו בכל קניין, האיש המשתדל והמלקט בזיעת אפיו, אין התגמול מגיע על ידי המאמץ הפיזי של השתדלותו, כי אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', אלא ההשתדלות מסמנת את הדעת וההבנה העומדת מאחוריה כיצד ה' מסובב את עולמו, על דרך של תחילתו עבודה וסופו גמול תחילתו השתדלות וסופו מתנה (מסילת ישרים, מידת הקדושה).
ועל דרך זו אמרו חז"ל (מכילתא בשלח מסכתא דויסע פ"ב), היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, משום שמי שהנהגת המן איננה חלק מעולם המושגים שלו, ינהג ככל הנראה באחת משתי הנהגות הממעטות בלימוד התורה. יש אשר לא ישתדל ולא יעבוד לפרנסתו כלל, בבחינת דברי הרמב"ם מהלכות ת"ת (פ"ג ה"י) כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, שיווכח לדעת כי אם השתדלות אין פרנסה מניין, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה וגררת עוון (שם ברמב"ם). ויש מן הצד השני אשר ישתדל וילך כל היום בהשתדלות ובמאמץ רב, כי יסבור שכמות הגמול ככמות הפרנסה, ולא יפנה ליבו וזמנו לתורה כלל. רק לאוכלי המן, אלו המבינים את דגם הפרנסה לדורות שנתחדש בפרשת המן, ליקטו ממנו ולא העדיף המרבה, ניתנה התורה להידרש כאשר יקיימו את חובת ההשתדלות הנדרשת, יקבלו את השפע האלוקי הקצוב להם מן השמים, ובשאר זמנם לא יתאמצו ולא ישתדלו כי אם להמית עצמם באוהלה של תורה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה