העשיר לא ירבה
העשיר לא ירבה
בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך.
במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי. ויעויין במהר"ל שביאר שישראל שמביאים שקליהם לצורך הקרבת הקרבנות, הרי הם כאילו מקריבים עצמם אל השי"ת, אולי על דרך הרמב"ן (ויקרא פרק א פ"ט) שיש טעם בהקרבת הקרבנות כדי שיחשוב שראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכו', ונמצאה הקרבת הקרבן שקולה להקרבה ולמכירה של עצמם אל הבורא. על כל פנים, כיוון שישראל הקדימו למכור עצמם אל ה', ממילא המכירה המאוחרת שמכר אחשוורוש את ישראל להמן אינה חלה לפי שאינם ברשותו אלא שייכים לה' קונם. אך אולי יש לדברי הש״ס במגילה הסבר נוסף.
את ההצעה האווילית של המן לאחשוורוש, פתח המן בתיאור (אסתר פ"ג פ"ח) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם, ובפסוק לאחר מכן המשיך והציע, אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו'. ע"ש. משמע שההצעה לאבד את ישראל מבוססת על הטענות שבפסוק הקודם, דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, וכן על העובדה או הטענה הפותחת ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, אך תינח שתי הטרוניות דתיהם שונות ואת דתי המלך אינם עושים יש להן מקום, כי אנשים בעלי הנהגות מוזרות ובעלי תירוצים שבת היום פסח היום וכו׳ המתחמקים ממרות המלך יש מקום להיפרע מהם במלכות אחשוורוש, אך הטרוניא האחרת צריכה ביאור, מה מעלה או מוריד במציאות של עם אחד מפוזר ומפורד. אדרבה, אם מתייחסים לאינטרס של המלך והמלכות אזי לפיזור של עמ"י ופירודם יש יתרון ליציבות השלטון הואיל והסיכוי שיתאחדו וימרדו במלך מצומצם יותר. בנוסף, על מנת לשכנע את המלך לאבד את היהודים צריך לנמק בפניו מדוע מדובר במלאכה קלה, אך כיוון שהיהודים מפוזרים, מלאכת הפגיעה בהם נעשית יותר מורכבת ויותר רחוקה מביצוע.
ונראה כי ביאור כל העניין הוא כך. המן ואחשוורוש חושבים כי עם ישראל איננו עם, קהל, ציבור, כי אם אוסף של פרטים מפוזרים ומפורדים. פיזורם של ישראל, טוען המן, מקל על ההתעמרות בהם גם מבחינה טכנית אך גם מבחינה מהותית, כי פרטים ניתן למכור, לטלטל, להעביר או להעביר מן העולם ח"ו, כל פרט ופרט לגופו. המהות נמצאת בפרטים, וכשמעבירים את הפרטים מעבירים גם את המהות. בדיוק ביחס לטענה זו באה אסתר ומצווה למרדכי (פ"ד פט"ז) לך כנוס את כל היהודים, רוצה לומר, הפרטים היהודיים צריכים להתחבר ולהיות לאגודה אחת, לציבור אחד, וציבור אין בכוחו של אחשוורוש למכור ואין בכוחו של המן לאבד. המן, עמלק, יכול לזנב בפרטים, בנחשלים אחריך (דברים פכ"ה פי"ח), אבל אין הוא יכול לעמוד אל מול ציבור קהל עדת ישראל. ועל דרך זו מביאים ישראל את שקליהם להקרבת הקרבנות, לא כשותפים מובחנים כל אחד בחלק מסויים בקרבן כנגד מעותיו העשיר הרבה והעני מעט, כי אם כ"א מישראל מביא סכום קבוע, מחצית השקל, על מנת לחולל ישות ציבורית שכולם שווים ביצירתה ובשייכות אליה. אלמלא היו הסכומים שווים, הייתה זו בהכרח שותפות או מעין עסקה שלכל אחד היו בה זכויות שונות ולא הייתה זו ישות אחודה, לכן כולם מביאים המחצית בשווה. ובדרך צחות מביא כל אחד דווקא מחצית על מנת לסמן כי כל היחידים הם חצאים, פרטים, ורק ביחד בוראים את היצירה המלאה של הציבור הישראלי. והשתא מתבאר היטב לשם מה הקדים הי"ת את שקליהן של ישראל לשקליו של המן, כי שקליהן של ישראל יוצרים את מעמד הציבור ושומטים את הקרקע מתחת לקשירת הקשר של המן ואחשווורוש למוכרם ולאבדם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה