העוסק במצווה חייב במצווה
העוסק במצווה חייב במצווה
בשמות (פרק ד פסוק כד), ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ע"כ. דהיינו, ויהי משה בדרך במלון, ויבקש המיתו, מפרש רש"י, המלאך למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש מיתה. וממשיך ומביא את דברי חז"ל בסוגיית נדרים (דף לא ע"ב), תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא ציווני (פסוק יט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסקו במלון תחלה. והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא. עכ"ד. כלומר, ואותו המלון סמוך למצרים היה ולכן משהגיע אליו יכול היה למול. ע״ש בר״ן.
ויש לתמוה, הלא משה רבינו בדרכו לגאול את ישראל ע"פ ציווי ה' לך שוב מצרים, הרי הוא בבחינת עוסק במצווה, וכלל הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אם כן, גם כאשר מגיע משה למלון ומתעסק בו, הואיל וכל הליכתו הינה לעשות מעשה ע"פ ציווי ה', סוף סוף עוסק במצווה הוא וצריך להיות פטור מן המצווה, ובפרט ממצוות המילה של אליעזר.
הנה, המשנה בסוכה (דף כה ע"א) אומרת כי שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה, ומפרש רש"י, שלוחי מצווה, הולכי בדרך מצווה, כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים, פטורין מן הסוכה, ואפילו בשעת חנייתן. עכ"ד. וכתבו ע"כ התוספות (ד"ה שלוחי), וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, ומשמע אף על פי שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא וכו'.
אך לא קיבלו זאת וא"ד, ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות, ובפרק אין בין המודר (נדרים דף לג ע"ב) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אף על פי דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא, ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא, אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו, וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצוות. עכ"ד. כלומר, לא יעלה על הדעת שמי שאינו עוסק במצווה ממש ויכול לקיים את שתי המצוות יהיה פטור מן המצווה האחרת, וכצ"ל להעמיד גם את מי שפטור בחנייתו, דהיינו דווקא כאשר קיום המצווה הנוספת בחנייה תגרור איזשהו עיכוב וביטול למצווה הראשונה.
מחלוקת יסודית זו, האם העוסק במצווה פטור מן המצווה רק אם אינו יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו ללא עיכוב, כפי שאומרים התוספות, או אף החונה וההולך לעסוק במצווה שאינה מתעכבת או נפגעת על ידי המצווה הנוספת, כגון מצוות ציצית או תפילין שלבוש בהם ודיו, פטור מן המצווה, כפי שמשמע מרש"י, תלויה לכאורה בגדר הבסיסי של פטור העוסק במצווה. והנה, יש לחקור בגדר אותו הפטור, האם מדובר בהיתר, רוצה לומר, העוסק במצווה הרי הוא מופקע מן המצווה אחרת. המצווה השנייה כביכול לא קיימת במקום שישנו שם של עיסוק במצווה הראשונה. או דלמא, המצווה הנוספת קיימת אלא שישנה דחייה של המצווה השנייה במקום שבו יש עיסוק במצווה הראשונה. הנפ"מ בין שני הגדרים, כמובן, במקרה שהציגו התוס' ובו ניתן לקיים את שתי המצוות, העיסוק במצווה תו"כ לבישת הציצית. אם המצווה השנייה רק נדחית מפני המצווה שבה עוסק, הדעת נותנת שזהו המצב רק כאשר יש הכרח לאותו דיחוי, אבל כל שאין הכרח, אונס, סתירה בין המצוות, חוזר החיוב של המצווה השנייה ועל העוסק לקיים את שתיהן, וזו דעת התוס'. רש"י לעומת זאת, יסבור שניתן היתר לעוסק במצווה ביחס למצווה השנייה, עד כדי שהמצווה השנייה כאילו איננה קיימת. ואם כן, אם אנו מגדירים אף בשעת החנייה את האדם כעוסק במצווה, עדיין עומד ההיתר אל מול המצווה האחרת כך שאין כל חיוב לקיימה.
וניחזי אנן, משה רבינו ודאי עסק במצוות הצלת כלל ישראל וקיום ציווי ה' בתוך ועל מנת עיסוק זה, והרי הוא עוסק במצווה. ברם, הואיל ומשה בדרך במלון, בשעת חנייתו, יכול להתעסק אף במצווה הנוספת של מילת אליעזר, נכונה הטענה לפום שיטת התוס' שחוזר החיוב על מצוות מילת אליעזר ואותו יש לממש בתחילת החנייה ועל כך נתבע משה. אלא שלרש"י העניין עדיין מוקשה, הואיל ושלוחי מצווה פטורין לעולם אף בשעת חנייתן, ומשה הוא שלוח מצווה, מפני מה נענש על שנתעסק במלון תחילה קודם למילה, והוא הרי אינו חייב למול לא בתחילה ואף לא בסוף כל זמן שהוא חונה או הולך בדרך לקיום מצוותו.
הר"ן אההיא סוגיא דסוכה הוסיף נופך על המשתמע מרש"י שהעוסק במצווה פטור מן המצווה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וא"ד, ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע וכו', ומיהו כל שצריך לטרוח פטור ומשום הכי רבנן דהוו שלוחי מצווה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצווה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצוות סוכה. עכ"ד. כלומר, הגם שמבחינה עקרונית סובר הר"ן שהעוסק במצווה יש לו בחינה של היתר שלא לעסוק במצווה השנייה, ולא רק דיחוי בעלמא, אומר הר"ן ומסייג שמכל מקום יש קיום מסויים למצווה האחרת ואין זה נכון לומר שכלל אינה קיימת. ואם יכול לצאת ידי שתיהן באופן שאינו צריך לטרוח כלל, אמרינן מהיות טוב אל יקרא רע, רוצה לומר, הגם שאכן יש היתר לא לקיים את המצווה השנייה, אין זה דבר רע להרבות טוב ולהוסיף ולקיים אף אותה.
ואפשר שעל דרך הר"ן יש להבין את התביעה ממשה רבינו אף לדרכו של רש"י על ידי קירובה לדברי הר"ן. הגם שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת כאשר אפשר לקיים את שתיהן, אבל מכל מקום אם אין מניעה כלל בקיום שתיהן, וצ"ל שכך היה המצב בהיות משה במלון, ישנו עניין וערך להרבות טוב ולקיים את המצווה הנוספת. ואמנם לכאורה אין תביעה על אדם בעלמא שאינו פועל להרבות טוב חרף היתר שניתן לו, אך משה רבינו שלא קם נביא כמותו, כאשר יכול להרבות טוב ולקיים עוד מצווה, מתעוררת כלפיו תביעה אם אינו מקיים ואפילו אם אינו מקדים לקיים הגם שלבסוף בכל מקרה יעשה את המצווה.
הנה, הרש"ר הירש מבאר את שורש את התביעה על אי מילת אליעזר, עד כדי שכלשון הכתוב פגש אותו ה' וביקש להמיתו, ואלו דבריו, ויפגשהו ה' האלוקים אשר זה עתה שלח את משה בשליחות כה רמה וכו', הרי היה בדרך להביא גאולה לעם הזה שכל ייחודו מושתת על ברית המילה, ואיך יביא לתוך קהל עם זה ילד אשר לא נימול, מוטב וימות ואל תהיה תחילת שליחותו מכשלה וכו'. לפי פירושנו בא ביטוי זה ללמדנו כי ביצוען של תוכניות ה' אינו מותנה באיש, הרבה שלוחים למקום, שום אדם גם לא האיש משה, חיוני והכרחי הוא לה'. ואם הפצרת ה' במשה לקבל עליו את השליחות נתנה מקום לדעה מוטעית זו, כאן תשובתה בצידה. גם לשלוחו גם למשה לא ישא ה' פנים, אדרבה בקרובי אקדש (ויקרא פ"י פ"ג). דבר זה נרמז כבר כאן בצורה תמציתית. עכ"ד.
הי"ת מבקש להמית את משה מפני שהעיסוק שלו במימוש ציווי ה' וגאולת עמ"י אינו עולה בקנה אחד עם האפשרות שמשה יגיע אל הקהל ויביא עימו ילד אשר לא נימול, היפך הייחוד של העם שמושתת על ברית המילה. והגם שההתייחסות החמורה אל העניין אינה אלא מפני שמדובר במשה, כפי שמסביר הרש"ר הירש, להראות ששום אדם אינו בבחינת הכרחי לה', ואדרבה, בקרובי אקדש, סוף סוף מדובר במניעה מהותית בקיום המצווה של הפעולה לגאולת עם ישראל. כל עוד יש מבין המתייחסים למשה והנמצאים תחת אחריותו מי שאינו מהול, מהווה הדבר פגם מהותי בקיום המצווה שבגינה נטענת הטענה לפטור של העוסק במצווה פטור מן המצווה, והואיל וכך הוא, קיום המצווה האחרת, מצוות המילה של אליעזר, אי"ז באמת קיום של מצווה אחרת כי אם סניף של מצוות הגאולה בעצמה. מצוות המילה הינה סעיף במצוות הגאולה כיוון שהגאולה הינה כלפי העם שנתייחד במילה ויכולה להיעשות רק בידי מי ששלם במילה, הוא וכל מי שחובת מילתם תלויה בצווארו. לכן אין לזה גדר של העוסק במצווה פטור מן המצווה, לא לתוס' ולא לרש"י, שכן המצווה שפטור ממנה הינה מצווה אחרת אבל לא המצווה המקורית שבה עוסקים על כל חלקיה. ממילא משה חייב במילת אליעזר, מוכרח הוא לבצע אותה קודם הגיעו אל קהל עמ"י שנתייחד במילה, ואף מצופה ממנו להזדרז בקיום המצווה ולהקדימה לפני העיסוק במלון ושאר העניינים שאינם סעיפים רוחניים בקיום מצוות הגאולה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה