צדקה ותענית בברכות, דף ו ע"ב, אגרא דתעניתא צדקתא. ע"כ. פירוש, השכר על התענית הוא הצדקה שנותנים לערב לפרנסת העניים שהתענו היום. כך ע"פ רש"י. בדף לב עמוד ב ישנה גם כן התייחסות לתענית ולצדקה, אמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו. ע"כ. וצריך להבין את היחס שבין שתי האמירות, שבעוד מהאמירה הראשונה שההגעה לזכות של צדקה היא השכר של התענית משמע שהצדקה גדולה מהתענית, שאלמלא כן הרי היה לנו לומר שהשכר של התענית הוא עצם הזכות של התענית עצמה ולא הזכות של הצדקה המסונפת אליה, האמירה השנייה אומרת בדיוק להיפך, גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. המהרש"א בחידושי אגדות ביאר את דברי הגמרא בדף ו באופן אחר מרש"י, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה. עכ"ל. דהיינו שהתענית נשלמת ומזדכים בעבורה על ידי הצדקה הניתנת לאחר מכן, הואיל והצדקה מקזזת את הנאת השכר המורווחת לו מן התענית. ובעצם, כאשר נותן את הצדקה שלאחר התענית הרי הוא זוכה בשכר של תענית, וכ"כ המהרש"א בדף ל...

המאור הקטן בבא (פרק יב פסוק ב), החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה. ע"כ. התורה מצווה אותנו לקדש את החודש, כלומר לקבוע מתי יחול ראש החודש על פי מולד הירח. בניגוד לאומות העולם שלהם יש לוח שנה שמבוסס על השמש, לוח קבוע וסטטי, הלוח העברי מבוסס על הירח שמשתנה בכל חודש. זהו הביטוי לייחודיות של עם ישראל, שלא רק חי לפי הזמן אלא יוצר ומקדש אותו. הבינה המלאכותית מביאה בקשר לזה את המדרש הידוע במסכת חולין (דף ס ע"ב), רבי שמעון בן פזי רמה (בראשית פ"א פט"ז) ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ע"ש. והשאלה עולה מאליה, במה חטא הירח שטען טענה טובה ובתגובה לכך נתמעט. ההסבר הפשטני הוא שהירח נענש מתוך שדיבר בקנאה וגאווה. הירח רצה להיות המאור היחיד ובבקשתו רצה לצמצם את השמש. הקב"ה הראה לו שגם אם יש אמת בדבריו, הדרך שבה הוא הביע אותם הייתה שגויה. במקום לדבר מתוך ענווה ורצון לתקן, הירח דיבר מתוך רצון להתגדל על חשבון הזולת ולכן נתמעט ה...

איך פורכים קל וחומר בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ. ואיך ישמעני פרעה, אומר רש"י, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ונראה לדון במבנה המופשט של קל וחומר וכיצד פורכים אותו. בבבא קמא, במשנה בדף כד ע"ב, נחלקו חכמינו במחלוקת ידועה וא"ד, שור המזיק וכו' ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק. אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברה"ר לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. אמר להם אף אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל, ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. ע"ש. ר' טרפון וחכמים נחלק...

שירדו מנכסיהם בשמות (פרק ד פסוק יט), ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ע"כ. ופרש"י, כי מתו כל האנשים, מי הם, דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. עכ"ל. ומקור הדבר בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שהביאה בעניין שימוש בדבר הנולד כפתח להתרת נדרים, מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד, ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתי והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם, אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהן. ע"כ. כלומר, השבועה שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים יכולה להיות מותרת משום שינוי המצב שהאנשים המבקשים את נפש משה מתו, ומיתה היא דבר הנולד, או שירדו מנכסיהם וכיוון שהעניות היא דבר המצוי אין זה כנולד. ואם תאמר ומה בכך שירדו מנכסיהם וחשובים כמתים, הרי כל עוד אינם מתים ממש יכולים הם לבקש את נפשו של משה, מבאר הרא"ש שכיוון שעניים הם לא היו יכולים להזיקו שאין דבריהם נשמעים. ואם תוסיף לשאול מדוע עניות נחשבת לדבר המצוי י...

ברוך שם יעקב ומשה בויחי (פרק מט פסוק א), ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ע"כ. מביא רש"י, ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. עכ"ד. והדברים מובאים בגמרא במסכת פסחים (דף נו ע"א), ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.  וממשיכה הגמרא, אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא בחשאי, אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין ובנהרדעא דליכ מינין עד השתא אמרי לה בחשאי. ע"כ. כלומר, כמו בת המלך שאוכלת המאכלים בהסתר משום שהיא צריכה את המאכלים אך מצטערת שהדבר יתג...

קטן ובן נח בנח (פרק ט מפסוק ד), אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם. ע"כ. הרי חלק משבע מצוות שנצטוו בהן בני נח, אכילת איבר מן החי ושפיכות דמים. כתב הרמב"ם מהלכות מלכים (פרק י ה"ב), ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות. עכ"ל. והביא החתם סופר בשו"ת (יו"ד סי' שיז) שנשאל על כך, והרי לא ניתנו השיעורים אלא לישראל לבד וכבר כתב הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת יב ולבן יג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שיעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיוון שאין שיעורין לבן נח מאי טעמא יפטר הקטן. והשיב החתם סופר שהקריטריון אצל בן נח אכן אינו אותם שיעורים של בת שתים עשרה ובן שלוש עשרה והבאת שערות כמו בישראל אלא כל ששכלו שלם כראוי הוה גדול ופחות מזה הוא קטן. והנה, ישנו כלל בגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, דהיינו שאין דבר שמותר לישראל ואסור לנכרי. לפי זה כתבו האחרונים שכמו שעכו"ם ק...

אל תרגזו בויגש (פרק מה פסוק כד), וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. ע"כ. פרש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. עכ"ד. ופירוש תרגז, מבאר רש"י במסכת תענית (דף י ע"ב) תתעו, דהיינו שיתעו בדרך מפני שיעסקו בדבר הלכה. כאמור, הגמרא בתענית (שם) פירשה את הפסוק אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. אך התוספות (ד"ה אל) הביאו דברי חז"ל אחרים, ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עכ"ל. ולשון המדרש בבראשית רבה הוא אל תעמידו עצמכם מדברי תורה. ע"ש. ובפשטות חולק המדרש על הגמרא, שלפי הגמרא יש להפסיק מדבר הלכה על מנת שלא יתעו בדרך מתוך התעסקותם בדבר אחר, ולפי המדרש אין להפסיק מדבר הלכה לצורך מעבר מוצלח של הדרך. על דברי רבי אלעזר תמהה הגמרא (שם) איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין להישרף וכו', ומיישבת לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני. ע"כ. הרי מבחינה הגמרא בין לימוד של שינון וציון לבין לימוד של עיון וליבון שהראשון הכרחי והאחרון בעייתי. ויית...

שני גדיי עיזים בתולדות (פרק כז פסוק ט), לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ע"כ. שני גדיים, מבאר רש"י, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, דהיינו חגיגה. האחרונים מבארים שהדבר הועיל לעניינו של יעקב, שכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה שימנע מיצחק להוסיף ולאכול לאחר מטעמיו של יעקב את מטעמיו של עשיו. הבית הלוי הביא את דברי המדרש רבה (סה יד), טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל ותמה מה כוונת המדרש ומה שייכים לכאן שעירי יוה"כ. עוד יש להבין, כתב הבית הלוי, מדוע רבקה עשתה כ"כ השתדלות עבור ברכות העוה"ז שבהן ברך יצחק את יעקב, ומדוע גם הייתה לו סייעתא דשמיא כה גדולה עבור ברכות אלו. ועוד קשה, שהרי היום רואים שבעיקר בני בניו של עשיו נהנים ומתברכים בענייני העוה"ז ולא בני בניו של יעקב שנתברך בברכות אלו. השיב הבית הלוי, כי נראה שיעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות מפני שידע שהברכות יהיו מענייני העולם הזה והן יותר מתאימות לעשיו, ומשום הכי גם יצח...

נעשה שותף בבראשית (פרק ב פסוק א), ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ע"כ. אמרו חז"ל בגמרא בשבת (דף קיט ע"ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ע"כ. כלומר, ויכלו בלשון רבים, הקב"ה והמתפלל בערב שבת ואומר ויכולו. וכיצד ואיך נעשה שותף להקב"ה, מבאר המהרש"א בחידושי אגדות, כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו, וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר וכו' כן עדותו במאמר והו"ל שותף במאמר. והוסיף המהרש"א לבאר את ההתייחסות בגמרא לכך שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, רוצה לומר אפילו יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר, אף על פי כן צריך לומר ויכולו להיעשות שותף של הקדוש ברוך הוא בעדותו זאת באמירה בעלמא. עכ"ד. כלומר, אפילו שעבור עדות גמורה צריכים שני עדים, יש ערך של עדות ושותפות גם בעד אחד, אולי משום שבצירוף...

וידבר קשות במקץ (פרק מב פסוק ז), וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל. ע"כ. יוסף נעשה לאחיו כנכרי בדברים לדבר עימם קשות, כ"כ רש"י. והתמיהה ברורה, מדוע נהג יוסף בדרך זו להסתיר זהותו מאחיו ולהקשות עליהם בדיבור ובמעשה. וכתב הרמב"ן (פסוק ט), כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו וכו', וכיוון שלא ראה בנימין עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם וכו' כי היה אביו בא מיד בלא ספק, ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. עכ"ד. הרי נתבאר שיוסף נהג כיצד שנהג על מנת לקיים את חלום האלומים שבו גם בנימין משתחווה לו, ולאחר מכן את חלום השמש הירח והכוכבים שבו אביו משתחווה. אך לא נתבאר בזה מה העניין במעשה גביע הכסף שנמצא באמתחת בנימין, שנראה על פניו ח"ו כהתעמרות מבלי קשר לקיום החלומות ולהבאת...

אל תשפכו דם בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע"כ. ומדוע אמר להם ראובן כן, אומר רש"י, רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי. עכ"ד. אכן, זה המניע של ראובן כלפי עצמו להציע הצעה זו, אך עדיין יש להבין מה הסיבה של האחים לקבל אותה. במה שונה מבחינה מהותית ליתן את יוסף בבור בלי מים ועם נחשים ועקרבים, כפי שאומר המדרש הידוע, מאשר להורגו ולהשליכהו באחד הבורות, כפי שהציעו האחים בפסוקים הקודמים. דקדק הרמב"ן שלא שכנע ראובן את האחים שלא ישפכו את דמו של יוסף אלא אמר אל תשפכו דם, דהיינו בעלמא, כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו. עכ"ד. ראובן שכנע את האחים לא דרך אהבה וחמלה מסויימת ליוסף מפני שהוא אח שלהם כי אם על ידי חילוק בחומרה בין השופך דם באופן ישיר לבין הגורם למיתה כגון זו שמוריד את חבירו לבור ולאחר מכן תיגרם לו מיתה ממי...

הידור נר חנוכה בשבת (דף כא ע"ב), תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ. אם כן, עיקר מצוות הדלקת הנרות היא להדליק נר אחד בכל לילה ובנר זה יוצאים כל בני הבית, המהדרין עושים נר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית והמהדרין מן המהדרין מוסיפים נרות בכל יום או להפך לדעת בית שמאי. ובעניין הידור מצווה בכל התורה למדנו במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב) אמר ר' זירא בהידור מצווה עד שליש במצווה. ע"כ. ופרש"י, שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת דף קלג ע"ב) זה קלי ואנווהו התנאה לפניו במצוות, עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה. עכ"ד. והתוספות (ד"ה עד) פירשו אחרת, שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו. עכ"ד. היינו גדול בגודלו בשליש, ויש שפירשו שגדול כלשהו ויקר בדמים בשליש. ולא הסכימו התוס' לדעת רש"י מפני שמ...

שני מחנות בוישלח (פרק לב פסוק ט), ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והיכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ע"כ. ויש לשאול, מדוע לא חילק יעקב את המחנה לחלקים מרובים יותר משניים, שאז אם יבוא אל המחנה האחת והיכהו יוכלו כל שאר המחנות להינצל. ואם תאמר בדוחק שרק הכאה של מחנה בגודל מחצית מספיקה לעכב, הרי ודאי שהכאה של שני מחנות קטנים שצריך להגיע מזה לזה תעכב הרבה יותר. הנה, בספר חנוכת התורה ביאר את דברי המדרש שמחנה אחת הייתה רחוקה ממחנה השנייה מהלך יום, שידוע שיעקב הלך במחנה הראשון ורבקה הלא אמרה (פרק כז פסוק מה) למה אשכל גם שניכם ביום אחד, דהיינו שיעקב ועשיו ימותו ביום אחד. אם כן, חישב יעקב, אם יהרוג עשיו המחנה הראשון ח"ו ויעקב בתוכם, בהכרח ימות גם עשיו באותו היום קודם שיגיע למחנה השני ואלו ינצלו ולכך הפריד ביניהם מהלך יום. ואף שדברי חנוכת התורה יפים עד למאוד, גוברת בעטיים השאלה שנשאלה בתחילה. מדוע לא חילק יעקב את המחנה לחלקים מרובים מרוחקים, ואולי אף יכול היה להפריש את עצמו מן השאר ולהרחיק מהלך יום משאר המחנות ולתחום בכך את המרחק אליו עשיו יכול להגיע מחוץ לאזור שאר המחנות. הנה, יעקב התקין...

חפצא של ערבית בויצא (פרק כח פסוק יא), ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ע"כ. ורבותינו פירשו, מביא רש"י, לשון תפילה כמו ואל תפגע בי (ירמיה פרק ז פסוק טז), ולמדנו שתקן תפילת ערבית. עכ"ד. ונחלקו התנאים, כמובא במסכת ברכות (דף כז ע"ב) על דברי המשנה תפילת ערבית אין לה קבע, מאי אין לה קבע, אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפילת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע וכמאן דאמר תפילת ערבית רשות, דאמר רבי יהודה אמר שמואל תפילת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. ע"כ. ושאלו התוס' (דף כו ע"א ד"ה טעה), מדוע אם טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתיים, וכן מדוע אם טעה ולא אמר בתפילת ערבית יעלה ויבוא צריך לחזור אלמלא הטעם שאין מקדשים את החודש בלילה, והרי תיפוק ליה שתפילת ערבית רשות. ענו התוס' וביארו דין יסודי בתפילת ערבית, שמה שאומרים שתפילת ערבית היא רשות, היינו לגבי מצווה אחרת והיא עוברת שאז אומרים תידחה תפילת ערבית מפניה אבל לחינם אין לו לבטלה. עכ"ד. הפני יהושע (דף כו ע"ב) מבאר את טעמי הצ...

כל אשר לו ליצחק בחיי שרה (פרק כד פסוק י), ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו ויקום וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור. ע"כ. ופרש"י, וכל טוב אדוניו בידו, שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו. עכ"ד. בבבא בתרא במשנה (דף קלג ע"ב) אמרו חכמים, הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, והביאו על כך בגמרא (שם) את שאמר שמואל לרב יהודה, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא, כלומר, אל תדון במקום שמעבירים את הנחלה אפילו מבן שאינו הגון לבן הגון, וכל שכן כשמעבירים את הנחלה מבן לבת. ע"ש. והקשו הראשונים, כיצד נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, והרי אברהם קיים את כל התורה כולה ואפילו ערובי תבשילין (יומא דף כח ע"ב), ואם כן כיצד העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק בעוד אמרו חז"ל על העברת נחלה לא תיהוי בי עבור אחסנתא וכו'. הרא"ם הציע, ושמא יש לומר, שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. עכ"ד. כלומר, שרק יצחק ולא ישמעאל נחשב זרעו של אברהם, אפילו עד כדי שהאומר קונם שאיני נהנ...

חלב ובן הבקר בוירא (פרק יח פסוק ח), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ע"כ. ופרש"י, ובן הבקר אשר עשה, אשר תקן, קמא קמא שתקן אמטי ואייתי קמייהו. עכ"ל. וביאר בשפתי חכמים, שהיה קשה לרש"י מדוע נתן לפניהם החמאה והחלב לפני בן הבקר, והרי רק בן הבקר נזכר קודם והחמאה והחלב שהם הנוספים צריכים לבוא אחר כך. לכן פירש שמה שהיה מתוקן לפניו קודם הביא למלאכים קודם, וחמאה וחלב היו מתוקנים מיד, לפני בן הבקר. עכ"פ, אם החמאה והחלב ניתנו קודם לבן הבקר, הדבר עולה יפה מבחינת כשרות עם האמור במסכת חולין (דף קה ע"א), אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר. ע"ש. לאחר החמאה והחלב מותר היה לאכול בן בקר, אבל לא להפך. אכן, מדרש ידוע (פסיקתא כה), כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה התחילו מלאכי השרת משליכים פירקם לפני הקדוש ברוך הוא מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו', אומר להם הקדוש ברוך הוא אתם הם שמקיימים את התורה תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב איפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר,...

שליחות במילה בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ. היינו מצוות המילה. ובשו"ע (יו"ד סי' רסה ס"ט) כתב, אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו. עכ"ל. היינו מצוות המילה שמתקיימת בעזרת המוהל על ידי שהוא שלוחו של האב. בגמרא במסכת חולין (דף פז ע"א) מסופר, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. ע"ש. והרא"ש שם (פרק ו סי' ח) הביא עניין דומה לזה ודן לגביו וא"ד, מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים ופטרו ר"ת וכו', דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה וכו', ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר ה...

אני כאן בסוכה (דף נג ע"א), תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. ע"כ. והשאלה עולה מאליה, כיצד הלל הזקן שעליו נאמר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל (שבת דף ל ע"ב) אומר דברים מיני אלו ותולה הכל בעצמו. רש"י ביאר שבשמו של הקב"ה היה דורש, כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבוא כאן. עכ"ד. אך התוספות (ד"ה אם) מביאים את הירושלמי שנראה בדבריו שהלל התכוון אל עצמו ואל שאר עם ישראל, שרק כשאני, אנחנו עמ"י, כאן הכל כאן וכו', כלומר נחשבים. וטעם הדבר, משום שחביב עליו קילוס שישראל מקלסים יותר מכל המלאכים, כמש"כ נעים זמירות ישראל וכן ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. ע"ש. הנה, הלל הזקן ידוע באימרות רבות, וביניהן במסכת אבות (פרק א משנה יד), הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ע"ש. ונדמה שאמרה זו דומה מאוד לאמרה שאמר בשמחת בית השואבה. בשתיהן אומר הלל שהוא צריך להיות פה, כי אם אינו פה אז אף אחד לא ...

מסקי לאורייתא במגילה (דף כט ע"ב), מאי פרשת שקלים רב אמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי ושמואל אמר כי תשא וכו', מיתיבי חל להיות בפרשה הסמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה קורין אותה וכופלין אותה בשלמא למאן דאמר כי תשא היינו דמתרמי בההוא זימנא אלא למאן דאמר צו את קרבני מי מתרמי בההוא זימנא, אין לבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין. ע"כ. מנהג ארץ ישראל, מפרש רש"י, מסיימין חמישה חומשין פעם אחת לשלוש שנים ולא בכל שנה כמו שאנו עושין. וכך סיכם זאת הרמב"ם מהלכות תפילה (פי"ג ה"א), המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת, מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית, בשניה אלה תולדות, בשלישית ויאמר ה' אל אברם, וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות, ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט. עכ"ד. אכן, בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, חיבור מראשית תקופת הגאונים, נכתב, אנשי מזרח עושין שמחת תורה בכל שנה ובני ארץ ישראל לג' שנים ומחצה. עכ"ד. הרי אין מנהג ארץ ישראל להשלים את התורה בשלוש שנים מכ...

הדברות והמצוות בואתחנן (פרק ה מפסוק א), ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו'. אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'. ע"כ. וממשיך עד סוף הפרק עם עשרת הדברות ובהתייחסות אל המאורע, ובפרק ו (מפסוק א) חוזר משה אל נאום המצוות שהחל בפרק ה ואומר, וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה אלוקיכם ללמד אתכם לעשות וכו'. עשרת הדברות, כידוע, כבר נכתבו בתורה בספר שמות, בפרשת יתרו (פרק כ). אם כן, יש להבין מה המשמעות של החזרה על הדברים שנית, ומה עניינם דווקא לכאן, בפתח הנאום של משה אל עם ישראל המתייחס למצוות. בבבא קמא, דף נד ע"ב, נאמר, שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום א...