אל תרגזו
אל תרגזו
בויגש (פרק מה פסוק כד), וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. ע"כ. פרש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. עכ"ד. ופירוש תרגז, מבאר רש"י במסכת תענית (דף י ע"ב) תתעו, דהיינו שיתעו בדרך מפני שיעסקו בדבר הלכה.
כאמור, הגמרא בתענית (שם) פירשה את הפסוק אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. אך התוספות (ד"ה אל) הביאו דברי חז"ל אחרים, ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עכ"ל. ולשון המדרש בבראשית רבה הוא אל תעמידו עצמכם מדברי תורה. ע"ש. ובפשטות חולק המדרש על הגמרא, שלפי הגמרא יש להפסיק מדבר הלכה על מנת שלא יתעו בדרך מתוך התעסקותם בדבר אחר, ולפי המדרש אין להפסיק מדבר הלכה לצורך מעבר מוצלח של הדרך.
על דברי רבי אלעזר תמהה הגמרא (שם) איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין להישרף וכו', ומיישבת לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני. ע"כ. הרי מבחינה הגמרא בין לימוד של שינון וציון לבין לימוד של עיון וליבון שהראשון הכרחי והאחרון בעייתי. וייתכן ששתי בחינות אלו הן הן דברי חז"ל במדרש ובגמרא ולא פליגי, המדרש שכתב שאין להפסיק מדבר בלימוד קל של שינון שאינו מתעה בדרך שיש להמשיך בו מפני שת"ח המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין להישרף, לעומת הגמרא שמדברת בלימוד ועיון עמוקים שבהם אין להתעסק פן תרגז הדרך ויתעו בה. כך בפשטות.
ודקדוק לשון הגמרא והמדרש מעלה הסבר מעט שונה, כי בעוד בגמרא נאסר לעסוק בדבר הלכה בדרך המדרש כתב שאין להפסיק מדברי תורה. אפשר שבין בדברי תורה ובין בדברי הלכה ישנם פלפולים והתעמקויות, אלא שדבר הלכה צריך להיות יותר מדוייק משום שהוא נוגע למעשה ולכן כל פלפול וכל נסיון להעמיק נעשים ביתר שימת לב, זאת בעוד דברי תורה מפולפלים לשם צחות ולימוד אינם דורשים שימת לב זו, גם אם יעמיקו ויחדשו עשרת מונים מהפלפול בדבר הלכה. אם כן, שפיר מובן כי יש להימנע בדרך מדברי הלכה הגוזלים את תשומת הלב מן הדרך ואין להימנע ואף צריך לעסוק בדברי תורה שאינם למעשה ותשומת הלב איננה מוקדשת רק להם. וקצת תימה על התוספות שהפנו למדרש אך שינו את לשונו מדברי תורה לדבר הלכה.
האבן עזרא ופירושים נוספים עה"ת פירשו כי יוסף אמר לאחים שלא ירגזו כפשוטו, שלא יכעסו וירגזו בדרך זה על זה באשמה של מי נעשתה המכירה. ונראה לבאר לפי זה את חילוק הגמרא בין שינון לעיון, שבעוד בשינון לומדים דבר ידוע וצפוי ואין באים לידי רוגז, בעיון כל אדם מעיין וטוען טענות כפי השגת עיונו ומתוך שמקשים זה על זה ואין זה מקבל דברי זה נראין כאויבים (קידושין דף ל ע"ב וברש"י), ומאחר שהויכוח מתלהט עד כדי שנראים כאויבים שוב עשוי לגלוש הויכוח גם להאשמות על האחריות למעשה המכירה. ומסתבר שכדרך זו למדו גם התוספות שהביאו בשם המדרש שלא להפסיק בדבר הלכה ולא הבחינו בזה בין דבר הלכה לדבר תורה, הואיל וסו"ס בשניהם מתפלפלים מתנצחים ומתלהטים, ואולי בדבר תורה בעלמא יש אף יותר מקום להתפלפלויות והתנצחויות מדבר הלכה כיוון שיכול להיות יותר תיאורטי ופחות מעשי, ולכן אם אומר המדרש שאין להפסיק מהאחרון בודאי שגם מהראשון אין לפסוק:
תגובות
הוסף רשומת תגובה