נעשה שותף
נעשה שותף
בבראשית (פרק ב פסוק א), ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ע"כ.
אמרו חז"ל בגמרא בשבת (דף קיט ע"ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ע"כ. כלומר, ויכלו בלשון רבים, הקב"ה והמתפלל בערב שבת ואומר ויכולו.
וכיצד ואיך נעשה שותף להקב"ה, מבאר המהרש"א בחידושי אגדות, כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו, וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר וכו' כן עדותו במאמר והו"ל שותף במאמר.
והוסיף המהרש"א לבאר את ההתייחסות בגמרא לכך שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, רוצה לומר אפילו יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר, אף על פי כן צריך לומר ויכולו להיעשות שותף של הקדוש ברוך הוא בעדותו זאת באמירה בעלמא. עכ"ד. כלומר, אפילו שעבור עדות גמורה צריכים שני עדים, יש ערך של עדות ושותפות גם בעד אחד, אולי משום שבצירוף עם עד אחר הוא יכול להעמיד עדות גמורה, ולכן אף היחיד צריך לומר ויכולו ונעשה בזה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
נראה לבאר זאת באופן דומה אך שונה, שאף אם האדם עצמו איננו מעיד על מעשה בראשית, הרי באמירת ויכולו מקבל את השבת ומזמן אותה, והשבת עצמה היא אות ועדות למעשה בראשית. נמצא האדם כמי שמזמן עדים להעיד על דבר ובכך נעשה שותף בקיומו. בנוסח זה מובן מאוד מדוע יש עניין שאף היחיד צריך לומר ויכולו הגם שאין עדות בפחות משניים, שכן היחיד אינו מעיד בעצמו כי אם פועל כמו בעל דבר בדין ומזמן עדים אחרים להעיד, הלא זו השבת, ועדות זו היא אות ועדות שלמה על מעשה בראשית.
עוד יש לומר בטעם הדבר ששותפות זו יכולה להתבסס על עדות היחיד שאומר ויכולו, שכן הקב"ה עצמו הוא העד האחד השני ויחד עימו נשלמת העדות. או דנימא עפ"י המשך דברי הגמרא (שם) כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכופר, ומלאכים אלו יכולים להצטרף עימו לעדות.
החתם סופר בדרשותיו (ח"א ד"ד) כתב על הפסוק כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, כי העושים רצונו של מקום ברוך הוא המה שותפים להקב"ה בקיום כל העולם, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, אם כן ראוי הוא שיהיה כל יום ויום של עובדי ה' נחשב כאילו חי ת"ק שנה, חצי של אלף שנה. ועפי"ז כותב בספר דף על דף שנפלאים מאוד דברי חז"ל במסכת מגילה (דף כז ע"ב), שאלו תלמידיו את ר' זכאי במה הארכת ימים ואמר להם וכו' ולא ביטלתי קידוש היום, ובפרקי דר"א (פרק יח) מכאן אמרו כל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו בעולם הזה ויוסיפו לך שנות חיים לעולם הבא, דהיינו שקידוש ואמירת ויכולו מאריכות חייו של אדם כיוון שנעשה על ידן שותף להקב"ה שיום אצלו הוא אלף שנה ושותפות בזה היא חמש מאות שנה.
אכן, שם במגילה לגבי דברי רבי זכאי שהאריך ימים מפני שלא ביטל קידוש היום, תמהו האחרונים מה הרבותא בזה לפי הדעות שאפשר לקדש על הפת, והרי בכל מקרה יש לו פת ותמיד בנקל יכול לעשות קידוש היום. והשיבו שכוונת רבי זכאי שלא ביטל קידוש היום על היין, אע"פ שיכול לעשות את הקידוש גם על הפת. ודווקא משום שלא ביטל קידוש היום על היין זכה להאריך ימים. וקצת קשה, מה בכך אם מקדש על היין או על הפת כיוון שבכל מקרה אומר ומעיד ויכולו ונעשה שותף להקב"ה שיום אצלו הוא אלף שנה.
ויש לומר בזה דבר חידוש, שהאומר ויכולו ועושה זאת על היין נעשה שותף להקב"ה כמו במעמדים נוספים שנעשים על היין ויש בהם כריתת ברית ויצירת חיבור ושותפות. כמו במעמד חופה וקידושין שנעשה על היין ונוצרת בו שותפות בין איש לאשתו, כמו במעמד ברית המילה שמחברת בין הנמהל לבוראו וכמו בבית המקדש שעבודת הנסכים שבו הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת הקרבנות והחיבור בין האדם להקב"ה. אמירת ויכולו, אם כן, אין המשמעות שלה נגזרת מגדר של עדות כי אם מגדר של שותפות הנוצרת במעמד של כריתת ברית המתבצעת על היין. כביכול מתחתן האדם באמירת ויכולו על היין עם הקב"ה. בכך נעשה האדם שותף להקב"ה שיומו ארוך אלף שנים ועי"כ מאריך ימיו ושנותיו כפי שנהג רבי זכאי שלא ביטל מעולם קידוש ואמירת ויכולו על היין:
תגובות
הוסף רשומת תגובה