שירדו מנכסיהם
שירדו מנכסיהם
בשמות (פרק ד פסוק יט), ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ע"כ. ופרש"י, כי מתו כל האנשים, מי הם, דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. עכ"ל.
ומקור הדבר בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שהביאה בעניין שימוש בדבר הנולד כפתח להתרת נדרים, מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד, ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתי והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם, אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהן. ע"כ. כלומר, השבועה שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים יכולה להיות מותרת משום שינוי המצב שהאנשים המבקשים את נפש משה מתו, ומיתה היא דבר הנולד, או שירדו מנכסיהם וכיוון שהעניות היא דבר המצוי אין זה כנולד.
ואם תאמר ומה בכך שירדו מנכסיהם וחשובים כמתים, הרי כל עוד אינם מתים ממש יכולים הם לבקש את נפשו של משה, מבאר הרא"ש שכיוון שעניים הם לא היו יכולים להזיקו שאין דבריהם נשמעים. ואם תוסיף לשאול מדוע עניות נחשבת לדבר המצוי יותר מאשר מיתה, והרי כל אדם סופו למות בעוד עניות היא דבר שלעיתים היא נחלת חלק מהאנשים פעם אחת או פעמיים בחייהם לתקופות קצובות אבל תוחלת הזמן איננה מרובה משל המיתה שהיא ודאית ונמשכת לנצח. התשובה לדבר, נראה לומר, שלדתן ואבירם היה עסק אחד, או שני עסקים בנושא אחד, כך שיש תלות ביניהם במצבם הכלכלי. בהינתן תלות זו אכן סביר עשרת מונים שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם בו זמנית לעומת הסיכוי ששני אנשים ימותו באופן בלתי תלוי.
על הכלל הידוע ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, הגמרא במסכת פסחים (דף ח ע"ב) מוסיפה סיוג שהיכא דשכיח היזיקא שאני, ומביאה לכך מקור משמואל שנצטווה ללכת למשוך את דוד למלך (שמואל א פרק טז), ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ושואלים האחרונים מדוע אין הגמרא מוכיחה את הסיוג מהפסוק המפורש בתורה שה' שלח את משה לשוב למצרים לדבר מצווה ובכל זאת היה צריך להדגיש בפניו שמתו האנשים המבקשים את נפשו כך שההיזק אינו שכיח.
והשיבו על כך על פי הגמרא בנדרים שטעם האמירה של ה' למשה שמתו האנשים המבקשים את נפשו היא כדי למצוא פתח להתיר את שבועתו, אבל אין הכי נמי שמבחינת עצם העניין שמשה עלול להיפגע ממבקשי רעתו סלקא דעתך שאין חשש אמיתי כיוון ששלוחי מצווה אינם ניזוקים לעולם ובכל אופן אלמלא המקור משמואל שחשש באופן שההיזק שכיח.
אך הדבר מוקשה מיניה וביה. אם אכן משה לא צריך לחשוש לחזור למצרים מפני ששלוחי מצווה אינם ניזוקים לפי מה דס"ד אלמלא דברי שמואל, אם כן מדוע מלכתחילה נשבע משה שלא לחזור למצרים. מה היה לו לחשוש אף קודם שה' גילה לו שמתו כל האנשים המבקשים את נפשו אם הוא מוגן אף היכא שכיחא היזיקא. ואם משה חשש לחזור למצרים אף שהוא שליח מצווה, הרי זה מקור מן הכתוב דהיכא דשכיח היזיקא שאני וכנ"ל. ברם, נראה שהתשובה לכך פשוטה, כי כשמשה נשבע שלא לשוב למצרים עדיין לא היה שליח לדבר מצווה וחשש שיפגעו בו, ואם כן א"א לפתוח בזה לדעת חכמים ואין הבדל בין לפתוח בזה ובין לפתוח במיתת האנשים לדעת רבי אליעזר, ומכל מקום ה' פתח פתח במיתת האנשים משום דעדיפא מיניה להסיר את החשש להיזק לחלוטין.
והאי עניינא גופא מדוע העני חשוב כמת, כתב המהר"ל בגור אריה וא"ד, ודבר זה ידוע כי העני שאין לו חיות מעצמו רק שהוא מקבל מזולתו ובעצמו אין עומד בו החיות הרי הוא כמת, כי החי הוא שצריך שיהיה חי מעצמו ולא נתלה מזולתו ולפיכך העני חשוב כמת. וזהו שאמר שלמה ושונא מתנות יחיה, פירוש כי ההסתפקות בעצמו הוא החיות, שהרי מי שאינו מסתפק בעצמו והוא חסר עד שהוא רוצה לקבל תמיד מזולתו זה הוא חסר, והחסר יש בו ההעדר אשר הוא המיתה. אבל השונא מתנות והוא מסתפק בעצמו זהו החיות, שלא יחסר דבר והוא שלם וכו'. נמצא כי יש ג' מדריגות, האחד הוא יעקב אשר זכה להיות בחיים אף במיתתו בעבור שנתברך בלי שיעור וגבול. השני סתם בני אדם אשר בעולמם מתדבקים במעיין, והוא פוסק כשיגיע זמנם. השלישי העני אשר נחשב כמת אף בעת חייו מפני שאין לו דבר והוא מת ויבש ונחשב כמת אף בעולם הזה. עכ"ד.
הרי ייסד לנו המהר"ל שעניות ומיתה אינם שני דברים שונים במהותם, אלא שני מינונים שונים של אותו העניין, היות האדם חסר. העני שאינו מסתפק בעצמו באופן חלקי יש לו היעדר ומיתה חלקית, והמת שאינו מסתפק בעצמו באופן מלא הרי הוא, כמובן, מת בשלמותו, למעט יעקב שאמרו עליו חז"ל (מסכת תענית דף ה ע"ב) יעקב אבינו לא מת, משום ששתה מן המקור בלא קץ כמבואר בגור אריה, ע"ש. ועל כל פנים, לפי זה יש לנו תשובה נוספת ופשוטה מדוע עניות שכיחה יותר מן המיתה ואינה נחשבת לנולד בניגוד למיתה, שכן בכלל מאתיים מנה. אם אדם מת וחסר חסרון מלא בכלל זה הוא גם עני וחסר חסרון חלקי, אבל אם אדם עני וחסר חסרון חלקי, מכל מקום אינו מת. כמו כן מובן מאוד מדוע דתן ואבירם העניים אינם יכולים להזיק למשה, שהרי עניות הגדרתה היא חוסר יכולת. ועוד לפי המהר״ל יש ליתן טעם ותבלין לכך שפתח ה' פתח בדבר הנולד לרבי אליעזר בכך שמתו כל האנשים ולא פתח בנולד בכך שנעשה משה שליח לדבר מצווה לפי מאי דס"ד ששלוחי מצווה אינם ניזוקים בכל אופן, הואיל והאמירה שמתו כל האנשים אינה שינוי מצב טכני אלא מהותי, שכלולה בזה אמירה משמעותית לך בכוחך זה ותפעל לעומת המתנגדים לך הנמצאים במצב חסרון היעדר וחוסר יכולת:
תגובות
הוסף רשומת תגובה