הדברות והמצוות
הדברות והמצוות
בואתחנן (פרק ה מפסוק א), ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו'. אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'. ע"כ. וממשיך עד סוף הפרק עם עשרת הדברות ובהתייחסות אל המאורע, ובפרק ו (מפסוק א) חוזר משה אל נאום המצוות שהחל בפרק ה ואומר, וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה אלוקיכם ללמד אתכם לעשות וכו'.
עשרת הדברות, כידוע, כבר נכתבו בתורה בספר שמות, בפרשת יתרו (פרק כ). אם כן, יש להבין מה המשמעות של החזרה על הדברים שנית, ומה עניינם דווקא לכאן, בפתח הנאום של משה אל עם ישראל המתייחס למצוות.
בבבא קמא, דף נד ע"ב, נאמר, שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר, וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל. ע"ש. כלומר, המילים ולמען ייטב לך המופיעות לגבי כיבוד הורים בפרשת ואתחנן אינן מופיעות בפרשת יתרו, מכיוון שעשרת הדברות שביתרו הן הלוחות הראשונות והדברות שבואתחנן הן הלוחות השניות, ואילו היה נכתב בראשונות שסופן להישבר, ח"ו פסק הוייטב לך מישראל. עכ"פ מבואר בזה שהחזרה על עשרת הדברות היא משום שלא מדובר כלל באותו מאורע ובאותן לוחות.
אכן, אלמלא דברי הגמרא, ההבנה הפשוטה היא שמשה מתאר כעת בספר דברים את המאורע שקרה בספר שמות, ככל המאורעות הנוספים שסוקר משה בספר דברים. אם נלך בדרך זו, משה חוזר על עשרת הדברות עם כמה שינויים שיש להבין את סיבתם וכוונתם.
לגבי שמירת השבת, בפרשת יתרו נאמר זכור את יום השבת לקדשו ובואתחנן נאמר שמור את יום השבת לקדשו. כידוע, זכור הוא מצוות עשה של שבת ושמור הוא איסורי לא תעשה. שינוי נוסף בין הפרשות ישנו גם בנימוק למצוות השבת, שבפרשת יתרו נותן טעם בבריאת העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ובואתחנן נותן טעם ביציאת מצרים, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם וכו' על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת השבת.
נדמה כי ההבדלים עקביים ומאירים הם את עניין השבת בשני אורות. בפרשת יתרו הדגש הוא בקיום השבת המעשי והאקטיבי. מעשה שבת בנסיון להשיג איזו תוחלת. תוחלת זו מתבארת בנימוק למצווה, משום שהקב"ה נח ביום השביעי במעשה הבריאה, כך גם אנו שומרים את השבת ביום השביעי להשיג בחינה במדרגה זו. אנו מנסים לעשות בדיוק את מה שה' עשה בבריאה ביום השביעי כדי להשיג קדושה, וכמש"כ על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. לעומת זאת, בפרשת ואתחנן הדגש הוא באי העבדות ועשיית המלאכה, שמור שהוא שמירת איסורי הלא תעשה, ונימוק הדבר הוא זכר להפסקת המלאכה והעבדות שה' פעל עבורנו בכך שהוציא אותנו במצרים. ובזכירה זו שעל ידי הימנעות ממלאכה גם אין את העניין המסויים של היום השביעי כפי שיש בהידבקות האקטיבית והמדוייקת שיש במעשה השבת הנגזר מבריאת העולם.
לגבי מצוות כיבוד הורים, בפרשת יתרו נאמר כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נתן לך, ובואתחנן נאמר כאשר ציווך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה וכו'. הרי תוספת בפרשת ואתחנן, כאשר ציווך ה' אלוקיך ולמען ייטב לך, שני ביטויים שהולכים יחדיו במקומות שונים בספר דברים, בפרק יב (פסוק כח) אשר אנוכי מצווך למען ייטב לך ובעוד מקומות, שלא הזכירה התורה בפרשת יתרו מעבר להבטחה של למען יאריכון ימיך.
האחרונים מציינים לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה, פרק ט הלכה א, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית וכו', אלא כך הוא הכרע כל הדברים וכו' וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא. ע"ש. אם כך, נתווספה בלוחות השניות תוספת שהיא למעשה הבסיס, למען ייטב לך, שלא רק שחייך יהיו ארוכים ותוכל להמשיך בהם בתורה ובמעשים טובים, אלא שיהיה לך טוב ותנאים חומריים שיאפשרו לך, כפי שייסד הרמב"ם, למלא את חייך בחכמה ובמצווה. ומאחר שתמלא חייך בחכמה ובמצווה, שוב יש לך תועלת בכך שיאריכו ימיך בגין מצוות כיבוד הורים ותמשיך את החכמה אליה זכית בימיך הארוכים.
ישנם הבדלים נוספים בין הדברות שבשמות ובדברים, בוו החיבור בלשון לא תענה ברעך עד שווא במקום עד שקר ובסדר הדברים בלא תחמוד, אך מכל מקום הבדל משמעותי נוסף ישנו בדיבר לא תחמוד, שבפרשת יתרו כתב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך, וכאן כתב ולא תחמוד אשת רעיך ולא תתאווה בית רעך שדהו וכו'. הוסיף בכאן לשון לא תתאווה לגבי בית ושדה, מה שלא כתב בפרשת יתרו.
הנה, המילים מתאווה וחומד אמנם דומות במובן של תשוקה ורצון, אך יש ביניהם הבדל משמעותי בהקשר ובכוונה. תאווה היא רגש של משיכה או חפץ בדבר מסויים, ללא הקשר שלילי בהכרח שהדבר נלקח ממישהו אחר או שבאיזשהו מובן הזולת יפסיד מכך. לעומת זאת לחמוד מתייחס לרצון עז לקחת או להשיג דבר ששייך למישהו אחר. אף כי גם התאווה לא נאסרה אלא בבית רעך שדהו וכו', התאווה היא היא הרגש היותר בסיסי מן החמידה, שאותו מפרש משה לעם ישראל בחזרתו על הדברות.
נמצאנו למדים כי משה רבינו ע"ה הרחיב וביאר לבני ישראל את הצד היותר בסיסי בעשרת הדברות בחזרתו עליהן. בשמירת השבת הדגיש משה לישראל את הצעד הראשון, ההימנעות ממלאכה והיציאה מעבדות, שלאחריה ניתן להגיע למדרגה היותר גבוהה של הקדושה והדבקות בה' יתברך, קיום השבת כפי שהקב"ה קיים. במצוות כיבוד הורים ביאר משה לישראל שהקב"ה אף מבטיח להם חיים טובים ונוחים במטרה להגיע לתכלית של ההידבקות בחכמה ובמצווה, שהיא העניין הבסיסי שלאחריו יש ערך בהבטחה שנתקשרה במצוות כיבוד הורים, למען יאריכון ימיך. בשביל שיהיה ערך בחיים ארוכים, צריך שיהיה תוכן רוחני באותם חיים שהטוב החומרי מסייע להגיע אליו. ובדיבר לא תחמוד, הציג משה לישראל את הרגש היותר בסיסי, רגש התאווה, הדחף הטבעי לרצות דברים גם מבלי ההקשר של הפגיעה בחבר. זהו דחף טבעי שאומר משה שיש ליתן אליו לב בכל הקשר, גם לא שלילי, ומתוך שרגש זה יהיה נשלט, ניתן יהיה לקיים בצורה טובה את ההימנעות מהתאווה והחמידה בהקשרים השליליים שיש בהם פגיעה בחבר.
הרחבות וביאורים אלו, עקרונות בסיסיים שעליהם עומדים עשרת הדברות, הם גם העקרונות שרצה משה להקדים לישראל ביחס לכל נאום המצוות ועל כן זהו מקומם בתורה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה