שני גדיי עיזים
שני גדיי עיזים
בתולדות (פרק כז פסוק ט), לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ע"כ. שני גדיים, מבאר רש"י, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, דהיינו חגיגה. האחרונים מבארים שהדבר הועיל לעניינו של יעקב, שכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה שימנע מיצחק להוסיף ולאכול לאחר מטעמיו של יעקב את מטעמיו של עשיו.
הבית הלוי הביא את דברי המדרש רבה (סה יד), טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל ותמה מה כוונת המדרש ומה שייכים לכאן שעירי יוה"כ. עוד יש להבין, כתב הבית הלוי, מדוע רבקה עשתה כ"כ השתדלות עבור ברכות העוה"ז שבהן ברך יצחק את יעקב, ומדוע גם הייתה לו סייעתא דשמיא כה גדולה עבור ברכות אלו. ועוד קשה, שהרי היום רואים שבעיקר בני בניו של עשיו נהנים ומתברכים בענייני העוה"ז ולא בני בניו של יעקב שנתברך בברכות אלו.
השיב הבית הלוי, כי נראה שיעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות מפני שידע שהברכות יהיו מענייני העולם הזה והן יותר מתאימות לעשיו, ומשום הכי גם יצחק מלכתחילה רצה לברך את עשיו בברכות אלו ולא את יעקב. גם רבקה ידעה שהברכות הן מענייני העוה"ז והן יותר מתאימות לעשיו מאשר ליעקב, אלא שהיא רצתה שהעולם הזה יהיה שייך ליעקב אבל את ההנאה מטובת העולם יפיק עשיו והוא יאכל וישתה ויטול את של יעקב ובנכיון ממוני זה יהיה נכיון לישראל מעוונותיהם, כמש"כ בבבא בתרא (דף ט ע"א) עה"כ ונוגשיך צדקה (ישעיה פרק ס פסוק יז). אילו עשיו היה מקבל את הברכות והנאתו מהעולם הייתה מדיליה, היו נעדרים ישראל את הנכיון הגדול על עוונותיהם במה שאומות העולם נהנים מהעולם הזה. והנה שעיר יוה"כ הנשלח לעזאזל גם כן מכפר על עוונות ישראל באותו העניין, שכיוון שממון ישראלי וחלק מגשמיותם נלקח מהם לעזאזל עוונתיהם מתכפרים. זו כוונת המדרש שאפשר להשתמש בגשמיות העוה"ז לכפרה אם משתמשים בו לדברים טובים, לקרבן לה', אך ניתן להתכפר בו גם כאשר הממון נלקח לעזאזל, ולכך כוונה גם רבקה ועבור זאת השתדלה.
חזינן כי רבקה ויעקב הכינו והביאו את שני הגדיים, אם לשם קרבנות פסח וחגיגה ואם כנגד שני השעירים של יוה"כ שמכפרים ומתעלים בהם את גשמיות העוה"ז בין לה' ובין לעזאזל, אך פשוט שישנו צורך טכני נוסף בגדיים כדי להלבישם על ידיו וצווארו של יעקב. עור של גדי אחד על כל אחת מהידיים, או דנימא שהמטעמים הוכנו מגדי אחד, אם נאמר שלא הביא שניהם לפסח ולחגיגה, והגדי האחר שימש בעיקר לעורו. בכל מקרה משמיענו רש"י (שם) שרבקה יכולה הייתה להביא לכל היותר שני גדיים מבלי שיחשב הדבר לגזל לפי שכך כתב לה יצחק בכתובתה ליטול שני גדיי עיזים בכל יום.
ויש קצת לתמוה על אותו דגש ברש"י שרבקה לא גזלה את הגדיים, וכי מה בכך אם תגזול אותם, והלא כל המעשה של נטילת הברכות מעשיו ונתינתם ליעקב הוא מעשה שיש בו על פניו ריח ואבק של גזילה, ועד כמה שהדבר ראוי ומותר ונצרך מפני המטרה הנעלה המקדשת את האמצעים אזי גם האמצעי של נטילת הגדיים כשר לשם כך. אכן, ע"פ מה שנתבאר שהגדיים היו כנגד קרבן השעיר של יוה"כ, ובודאי אם היו ממש קרבן פסח וחגיגה, צריכים הגדיים היו להיות משלה ולא מן הגזול, שכן קרבן גזול פסול משום דהווה ליה מצווה הבאה בעבירה וכתיב (מלאכי פ"א פי"ג) והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם. כלומר, אף אם אין פסול ערכי בדבר, מבחינה הלכתית יבשה צריך לדאוג שלגדיים לא יהיה גדר של גזל.
ברם, נראה ששאלה זו אינה מתחילה מעיקרה. בניגוד לגדיים השייכים ממונית ליצחק וכל לקיחה מהם שאין זכות ממונית לעשותה הינה לקיחה פסולה, לברכות שיצחק עדיין לא ברך בהן אף אחד אין שום שייכות ובעלות, גם אם נניח את ההנחה הלא פשוטה שברכה שנתברך בה אדם מסויים יש לו בה איזו בחינה של שייכות. אם כן, מכיוון שעשיו לא נתברך עדיין בברכותיו של יצחק גם לא יכולה להיות לו שייכות בברכות ובהתאם גם לא יכולות הברכות להיגזל ממנו. אף שאפשר שיש טרוניה נורמטיבית לעשיו על כך שיצחק עשוי היה לברך אותו ולא את יעקב ויעקב פעל כדי לשנות זאת, מכל מקום מאחר שיצחק בירך את יעקב אזי הברכות ניתנו לו ושייכות לו בדין. ובאשר לתלונותיו הערכיות של עשיו, רבקה ויעקב פעלו לאור ערכים נעלים מהם, ואם הם לא חששו מה לנו כי נחשוש:
תגובות
הוסף רשומת תגובה