אני כאן
אני כאן
בסוכה (דף נג ע"א), תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. ע"כ. והשאלה עולה מאליה, כיצד הלל הזקן שעליו נאמר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל (שבת דף ל ע"ב) אומר דברים מיני אלו ותולה הכל בעצמו.
רש"י ביאר שבשמו של הקב"ה היה דורש, כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבוא כאן. עכ"ד. אך התוספות (ד"ה אם) מביאים את הירושלמי שנראה בדבריו שהלל התכוון אל עצמו ואל שאר עם ישראל, שרק כשאני, אנחנו עמ"י, כאן הכל כאן וכו', כלומר נחשבים. וטעם הדבר, משום שחביב עליו קילוס שישראל מקלסים יותר מכל המלאכים, כמש"כ נעים זמירות ישראל וכן ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. ע"ש.
הנה, הלל הזקן ידוע באימרות רבות, וביניהן במסכת אבות (פרק א משנה יד), הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ע"ש. ונדמה שאמרה זו דומה מאוד לאמרה שאמר בשמחת בית השואבה. בשתיהן אומר הלל שהוא צריך להיות פה, כי אם אינו פה אז אף אחד לא יהיה במקומו. אכן, בהתבוננות נוספת נראה שהאמרות חלוקות ואף חולקות. באבות אומר הלל שגם כשהוא פה אין זה מספיק, וכשאני לעצמי מה אני, בעוד בסוכה הוא אומר אם אני כאן הכל כאן.
ובמבט שלישי מתחוור כי שתי האימרות שלובות ומכוונות לדבר אחד. במסכת אבות אומר הלל שני דברים. בתחילה הוא אומר שאדם צריך לפעול, שהרי אם אין אני לי מי לי, ועל כך מוסיף הלל סיוג שאותה פעולה, אם היא נעשית לעצמו, דהיינו בעצמו ומבלי סייעתא דשמיא, אז מה אני, מה אותו דבר שווה כשיש לו תקרה ומחסום. רק אם אדם פועל אבל מצטרפים אליו משמים יכול אדם לפעול את הפעולה השלמה, בבחינת מה שאומר הרמח"ל במס"י (פרק כו) תחילתו עבודה וסופו גמול תחילתו השתדלות וסופו מתנה. ומעתה הוא הוא שאומר הלל גם בשמחת בית השואבה. אם אני הלל כאן, הכל כאן, דהיינו שאפשר לפעול פעולה שלמה על ידי שיש הכל, כל הכוחות והסייעתא דשמיא, אבל אם לא היה הכל כאן, באמת לא היה די בכך שאני כאן. אני לא פועל כשאני לעצמי אלא כשאני עם הכל.
אמרו במסכת שבת (דף לא ע"א), שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו, בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. ע"כ. ומוסיף המהרש"א (שם) כי זהו פירוש הכתוב בתורה ואהבת לרעך כמוך. הציץ אליעזר (חלק יט סי' כה) מסביר כי כלל זה הכה גלים בקרב ההמונים ונתן להרבה בני אדם מקום לטעות ולחשוב שעיקר העיקרים הוא בקיום הכתוב ואהבת לרעך כמוך בדרך של מה ששנוי עליך אל תעשה לחבריך, ח"ו מבלי הצורך בשיתוף שם שמים בזה. העם חשבו שיש בידם איזה כלל של בן אדם לחבירו וזו למעשה כל התורה כולה ממש.
ממשיך הציץ אליעזר ומסביר, כי הדברים הגיעו לאזני הלל שמצא הזדמנות לפרש כוונת דבריו בזמן אסיפת עם גדולה כשמחת בית השואבה, והכריז לומר, מה שאמרתי מה ששנוי עליך אל תעשה לחבריך, זו היא כל התורה כולה אם מקיימים את הפסוק בשלמותו ואהבת לרעך כמוך אני ה'. אם אני כאן, אותו אני של אני ה' שמצטרף לואהבת לרעך כמוך, אז הכל כאן, אז הכלל של ואהבת לרעך כמוך ומה ששנוי עליך הוא באמת הכלל שכולל את הכל הואיל ובנוסף לרמה השטחית של בן אדם לחבירו יש כאן גם מהות עמוקה של בן אדם למקום. אבל אם איני כאן, אם אין את אני ה' אלא יש רק כלל חברתי לעשות ולא לעשות את מה שארצה שיעשו לי, מדובר בחוט שעלול במהרה להינתק אם תתערב בדבר איזו נגיעה עצמית.
בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' רפב) ביאר את דברי הלל בדרך פשוטה ומחוורת, כי הנה ידוע שאת שמחת בית השואבה לא היו עושים עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי ישיבות וסנהדרין והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדים ומשמחים במקדש כפי שמתאר הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח הי"ד) וז"פ. וכיוון שרק הגדולים והחשובים היו נמצאים במרכז השמחה, היו אנשים גדולים אך ענווים שהיו מושכים את עצמם מזה ועמדו בין האנשים הפשוטים והגרועים שבאו רק לראות. הלל הזקן גם הוא עניו היה, אלא שמידת ענוותנותו הייתה שונה. הלל לא מנע את עצמו מהשמחה העצומה במחשבה שגויה שאינו ראוי לה, כי אליבא דאמת הרי ברור שראוי וצריך הוא להיות בה, אלא בא ושמח והשתתף והכריז בענווה שאם אפילו הוא כאן, בהיותו מחזיק את עצמו לפשוט ולשפל, אז הכל ראויים ומתאימים לכאן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה