שליחות במילה
שליחות במילה
בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ. היינו מצוות המילה. ובשו"ע (יו"ד סי' רסה ס"ט) כתב, אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו. עכ"ל. היינו מצוות המילה שמתקיימת בעזרת המוהל על ידי שהוא שלוחו של האב.
בגמרא במסכת חולין (דף פז ע"א) מסופר, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. ע"ש. והרא"ש שם (פרק ו סי' ח) הביא עניין דומה לזה ודן לגביו וא"ד, מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים ופטרו ר"ת וכו', דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה וכו', ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו. עכ"ד.
ועל פניו עולה מחלוקת הרא"ש ורבינו תם כך, שלפי הרא"ש כאשר אבי הבן אומר למוהל שימול את בנו, גם בזה מפסיד הוא את מצוות המילה, ולכן אם בא אחר וחוטף את המילה מהמוהל אין הוא מתחייב לאבי הבן דבר אודות המצווה שממילא לא היה מקיים. רק כאשר אבי הבן הוא המוהל אז המצווה אצלו והחוטף מתחייב עליה. ואכן יש בזה גם נפקותא גדולה לדינא, שאם אבי הבן יכול ומסוגל למול בעצמו חייב הוא למול בעצמו, כי אחרת מפסיד הוא את מצוות המילה. כך דעת הרא"ש. ודעת רבינו תם, שמן הסתם לא קיבל את התירוץ היותר בסיסי של הרא"ש והלך למחוזות של המצווה בעניית אמן, שגם במילה שעל ידי שליח מקיים אבי הבן את המצווה, וכסתם שליחות דקי"ל ששלוחו של אדם כמותו, ושוב אין זה משנה אם חוטף המילה מבצע את החטיפה הימנו או מעם שלוחו, כך או כך מתחייב הוא על חטיפת מצווה.
ויש ללבן מהם הצדדים לפיהם האב מבטל או לא מבטל את מצוות מילת בנו כאשר נותן למוהל לעשות זאת ומה משמעות אותה נתינה.
הנה, הרמב"ם בריש הלכות מילה (פרק א הלכה ב) כתב וז"ל, אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו, נתעלם מבית דין ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. והשיג הראב"ד, אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת. עכ"ל. כלומר, נחלקו הרמב"ם והראב"ד, בהתאמה, האם מי שלא מל ועוד יכול למול בעתיד, בכך שלא מל הרי הוא רק מבטל מצוות עשה למול אבל כרת אינו חייב כיוון שייתכן שבעתיד עוד ימול, או שמא כבר כעת עובר במלוא האיסור ויש לו כרת.
והבינו האחרונים שבכך נחלקו. לפי הרמב"ם מצוות המילה היא לעשות את פעולת המילה, וכל עוד הערל בין החיים שוב ייתכן שבעתיד יקיים את המצווה החד פעמית לעשות את פעולת המילה, כך שכעת אינו אלא מבטל מצוות עשה בכך שדוחה את אותה פעולה אבל אין לו את כל חומרת האיסור. מנגד, לדעת הראב"ד מצוות המילה היא שיהא גופו מהול, ועל כך עובר באיסור המלא כל זמן ועת שגופו עומד בערלותו. ויש להאריך בזה עוד כיצד הגדרת המצווה משתנה או לא בין הערל עצמו לבין אביו, ואכמ"ל.
ומאחר שזו מצוות המילה, לעשות את הפעולה של חיתוך העורלה לדעת הרמב"ם, או להיות במצב גופני של אות ברית קודש לפי הראב"ד, צריך לברר האם ניתן להשתמש בשליח על מנת לקיים מצווה זו.
תוס' הרי"ד עמ"ס קידושין (דף מב ע"ב) העלה דיון יסודי בעניין שליחות במצוות וא"ד, יש מקשים אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום, בודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות. עכ"ד. אומר תוס' הרי"ד כי שמעון אינו יכול להניח תפילין או לשבת בסוכה עבור ראובן ששלח אותו, כיוון שאין שום דבר מה המקשר בין הנחת התפילין של שמעון על גופו ובין הישיבה של שמעון בסוכה לבין ראובן. רק כאשר הדבר נקשר למשלח, כמו גירושין וקידושין של אשתו, או תרומה מפירותיו ופסח שראובן אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם, רק באלו השליחות מועלת.
והדברים מובאים בקצות החושן (סי' קפב סק"א) שכתב להקשות על כך וא"ד, וקשיא לי, דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי ליה בדין שליחות ואף על גב דאין המשלח עושה כלום, ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו כדאיתא ריש פ"ב דקידושין (דף מג ע"א), ואין המשלח עושה כלום. עכ"ד. כלומר, אם הקריטריון לשליחות להועיל הוא שיהיה קשר בין העניין של השליחות לבין המשלח, הרי בשליחות לדבר עבירה כגון להרוג את הנפש, שהייתה צריכה להועיל ולשמאי הזקן באמת מועילה, אין בה סרך שייכות אל המשלח ולא הייתה צריכה להיות אף הו"א שתועיל השליחות.
ולכן ניסח הקצוה"ח קריטריון אחר, שלא אומרים ששלוחו של אדם כמותו אלא בדברים של עשייה, שאז מעשה שלוחו הרי הוא כמותו, אבל בדברים שאין בהם עשייה לא, כפי שכותב הרא"ש בנדרים (דף עב ע"ב) שאי אפשר לעשות שליח לשמוע נדר ולהפר, כי בשמיעה שהיא מידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ולכן מועילה שליחות בשחיטת פסח, בקידושין ובגירושין, כי השליחות היא על העשייה של שחיטת הפסח, הנתינה של הקידושין או הגירושין, וכן בשליחות לדבר עבירה ההריגה ח"ו היא עשייה. אבל בתפילין, כשהשליח מניח התפילין, אמנם ההנחה היא עשייה, אבל צריך פרט נוסף שהתפילין יהיו מונחים על גופו של המשלח, ואם תאמר שנעשית שליחות גם על היות הגוף של השליח כמו גוף המשלח, הרי זה מידי דממילא כמו שמיעה, וכן בציצית ותפילין וסוכה, אם באים אנו לומר שגוף השליח יהיה גוף המשלח, הרי דבר זה הוא מידי דממילא ועל כך אין שליחות.
ואם נחתינן לשליחות במילה, ניחזי אנן. אם מצוות המילה היא שיהא הגוף מהול, לא שייך ואף אין צורך לשליחות. אין כ"כ חסרון ומשמעות במה שהמוהל ולא אבי הבן עושה את המילה ביחס למצוות המילה, הואיל וסו"ס המציאות היא מציאות של בן מהול ולא ערל ומציאות זו היא קיום המצווה. וכמו כן מסתבר שאין כ"כ טענה על מי שחטף ממוהל אחר או מאבי הבן את מילה ומהל בעצמו כיוון שהמציאות היא אותו הדבר. שלא כרא"ש ולא כר"ת. ואם מצוות המילה היא פעולת המילה, יכול האב לקיים את מצווה המילה בעזרת המוהל רק אם יכול למנות אותו לשליח על כך. לפי תוס' הרי"ד, כדי שתועיל שליחות במצוות צריך שיהא קשר בין עניין השליחות לבין המשלח, קשר שאין כאשר השליח אוכל בסוכה או מניח תפילין ויש כאשר השליח מגרש או מקדש אישה עבור המשלח. כאשר המוהל מוהל את הבן, מסתבר שלא מתבצע שום דבר בעל קשר לאבי הבן, כי כל הפעולה הפיזית וההשתנות המהותית מגדר ערל לגדר מהול חלות אצל הבן ולא אצל האב, ולכן לא צריכה להועיל בזה שליחות. וכך יכול לסבור הרא"ש. מנגד, ר"ת יכול לסבור כדעת הקצוה"ח שרק בדברים התלויים בגוף המשלח ולכן הם מידי דממילא א"א למנות שליח, והרי מילה היא פעולה ולגביה שפיר ניתן למנות שליח:
תגובות
הוסף רשומת תגובה