צדקה ותענית
צדקה ותענית
בברכות, דף ו ע"ב, אגרא דתעניתא צדקתא. ע"כ. פירוש, השכר על התענית הוא הצדקה שנותנים לערב לפרנסת העניים שהתענו היום. כך ע"פ רש"י.
בדף לב עמוד ב ישנה גם כן התייחסות לתענית ולצדקה, אמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו. ע"כ. וצריך להבין את היחס שבין שתי האמירות, שבעוד מהאמירה הראשונה שההגעה לזכות של צדקה היא השכר של התענית משמע שהצדקה גדולה מהתענית, שאלמלא כן הרי היה לנו לומר שהשכר של התענית הוא עצם הזכות של התענית עצמה ולא הזכות של הצדקה המסונפת אליה, האמירה השנייה אומרת בדיוק להיפך, גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו.
המהרש"א בחידושי אגדות ביאר את דברי הגמרא בדף ו באופן אחר מרש"י, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה. עכ"ל. דהיינו שהתענית נשלמת ומזדכים בעבורה על ידי הצדקה הניתנת לאחר מכן, הואיל והצדקה מקזזת את הנאת השכר המורווחת לו מן התענית. ובעצם, כאשר נותן את הצדקה שלאחר התענית הרי הוא זוכה בשכר של תענית, וכ"כ המהרש"א בדף לב, שעל ידי הצדקה הווה תענית גמור, וממילא נכון שגדולה תענית מן הצדקה ונכון שעל ידי הצדקה נשלמת התענית ואין בין המימרות שום סתירה.
ברם, אדרבה, יש להקשות לאידך גיסא. הואיל ורק בעזרת הצדקה נשלמת התענית, ממילא בכל תענית שלמה יש גם צדקה וכל שכר של תענית גורר בצידו גם שכר צדקה. אם כך, פשוטים דברי רבי אלעזר שגדולה תענית מן הצדקה גם אלמלא הטעם שזה בגופו וזה בממונו, משום דבכלל מאתיים מנה. בכלל שכר התענית נמצא שכר הצדקה. וצריך לומר שכוונתו שאמנם כל אדם שמקיים תענית צריך לקיים גם צדקה, כי מבלי ליתן צדקה אין התענית נשלמת, אך החלק היחסי של התענית עצמה בכלל הזכות מרובה מהחלק היחסי של הצדקה משום שהראשון נעשה בגופו והאחרון נעשה בממונו.
נראה לבאר את היחס בין תענית וצדקה באופן נוסף, המתיישב גם לפירוש רש"י. רבי אלעזר קובע כי תענית גדולה מן הצדקה, וטעמו בצידו לפי שהתענית היא בגופו, כלומר, עושה רושם גופני, גשמי, מוחשי והיא הדרך היותר טובה על מנת לחנך את האדם לשנות את עצמו ואת דרכיו. גם אם האדם משוכנע בדעתו כי עליו להתחזק או לשנות איזו הנהגה, אין דומה כוונה להרגשה גופנית ואין דומה מחשבה למעשה. מבחינה זו אכן תענית גדולה מן הצדקה. אכן, כל אותו חינוך גופני המתבצע היטב בתענית אינו מגיע לכדי תכליתו בתענית בלחוד. המטרה בחינוך ילד אינה שהוא יהיה מחונך, אלא שפעולותיו ומעשיו יהיו מתוקנים וילד מחונך מתנהג באופן הזה. באותו אופן גם התכלית של החינוך הגופני של התענית היא המעשים המתוקנים כלפי הזולת שבהם האדם מחסר מעצמו, כפי שלמד לחסר בתענית, ונתינת הצדקה היא מעשה כזה. הרי חזינו שהתענית גדולה מן הצדקה ברושם של האדם על עצמו, מפני שזה בגופו, אך הצדקה היא אגרא דתעניתא מבחינה זו שהיא הפירות שניתן לקטוף מן עץ החינוך הגופני שעליו הוכשרו וניתקנו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה