אחינו אתה בוילך (פרק לא פסוקים י ויא), ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. ע"כ. וקריאה זו קוראה המלך, וכך אמרו חז"ל במשנה במסכת סוטה (פרק ז משנה ח), פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו', חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. וממשיכה המשנה ומספרת, אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה אחינו אתה. ע"כ. אגריפס המלך מזרעו של הורדוס היה, וזלגו עיניו דמעות בהגיעו לפסוק מפני שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות. בקשר לזה אמרו לו חכמים אל תתיירא אחינו אתה, משום שאמו מישראל. והנה, בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"ב) אמרו על כך, תנא משמיה דרבי נתן, באותה שעה נתחייבו שונאי ...

שני אילנות וביכורים בכי תבוא (פרק כו פסוקים ב וג), ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ע"כ. ואמרו במשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"ו), הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא, ר' מאיר אומר מביא וקורא, ואמרו בגמרא (בבא בתרא פא ע"ב), א"ל ר"ש בן אליקים לר' אלעזר מאי טעמא דר"מ באילן אחד ומ"ט דרבנן בשני אילנות. אמר לו דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש כדי לביישני, אמר רבה מאי קושיא, דלמא ר"מ באילן אחד ספוקי מספקא ליה ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא לה. ע"ש. הרי שר' מאיר וחכמים מסופקים, באילן אחד או בשניים בהתאמה, האם הלוקח קנה אף את הקרקע או שקרקע המוכר רק משועבדת לו לצורך אותם אילנות. ומכיוון שהדבר ספק, הרי שלעניין חיוב ביכורים על הלוקח להחמיר ולהביא מפירות האילנות אך לא לקרוא עליהם מקרא ביכורים. והטעם שאינו ק...

תקיעות ובל תוסיף בראש השנה, דף טז ע"א, אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן. ע"כ. למה תוקעין ומריעין לפני תפילת מוסף של ראש השנה כשהן יושבין ושוב תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת מוסף, על מנת לערבב ולבלבל את השטן. והקשו התוספות (ד"ה ותוקעים), תימה, הא קעבר משום בל תוסיף. כלומר, בכך שתוקעים פעמיים, תקיעות דמיושב ולאחר מכן תקיעות דמעומד, מעבר לחיוב התקיעות היחיד שבמצוות התורה של תקיעת שופר, לכאורה עוברים באיסור בל תוסיף. וכך שאלו ראשונים נוספים, הרשב"א, הריטב"א, תוס' הרא"ש ועוד. וענו התוס', ויש לומר, דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצווה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל, וכן תוקע וחוזר ותוקע. עכ"ד. בל תוסיף, לשיטתם, הינה הוספה בגוף המצווה, כגון חמישה בתים בתפילין, ארבע ברכות בברכת כהנים וכדו', אך אין כל איסור לקיים מצווה כהלכתה ולכפול ולעשות אותה...

מלחמת מצווה והחוזרים בשופטים (פרק כ מפסוק א), כי תצא למלחמה על אויביך וכו', והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם וכו' ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וכו', ודיברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וכו'. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות מלכים (הלכה א), אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. ע"כ. ומזכיר הרמב"ם את הקריאה לעם, בריש פרק ז, אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה, שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו. ע"כ. והגי...

לא תלך, קום לך בבלק (פרק כב), בפסוק יב, ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. ובפסוקים כ עד כב, ויבוא אלוקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב. ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עימו. ע"כ. ופשט הפסוקים מוקשה. בתחילה אמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם. לאחר מכן אמר לו קום לך איתם. וכאשר קם בלעם בבוקר והלך עם שרי מואב, ויחר אף אלוקים כי הולך הוא. נעשים כאן שני מפנים, מלא תלך עמהם אל קום לך איתם, וכן חרון אף ה' על כך שבלעם הלך בהתאם לאמירה קום לך איתם, ושני מפנים אלו היו צריכים ביאור אילו נעשו בידי אדם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר נעשו מעם ה'. וכך פרש"י לגבי ציווי ה' הראשון, לא תלך עמהם, אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך. עכ"ד. ויש להעיר, ברכה מיותרת ומשל שאומר...

מי ראוי ליטול, טלית שכולה תכלת ומדוע תתנשאו בקרח (פרק טז פסוק א), ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ע"כ. לקרח יש טענה על משה, וכך מובא במדרש (תנחומא סי' ב), מה כתיב למעלה מן העניין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית, קפץ קרח ואמר למשה אתה אומר ונתנו על ציצית וגו', טלית שכולה תכלת מה היא שיהא פטורה מן ציצית. א"ל משה חייבת בציצית. א"ל קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטר אותה. בית מלא ספרים מהו שתהא פטורה מן המזוזה. א"ל חייבת במזוזה. א"ל כל התורה כולה רע"ח פרשיות שיש בה כולן אין פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית, א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. עכ"ד. ולכן ויקח קורח ונחלק עם משה. אך מלבד התמיהה הכללית שהציג קרח כיצד משה ואהרן יכולים לומר שהמועט מועיל יותר מן המרובה, לא ברורה הטענה המסויימת אליה קרח כיוון וכיצד היא קשורה לעניין ומנמקת את מחלוקתו. רש"י על אתר מברר, ומה ראה קרח לחלוק עם משה,נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא...

נר בשבת חובה בבהעלותך (פרק פסוק ב), דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ע"כ. ודרשו חז"ל על אתר (תנחומא סי' א) בעניין נר שבת,  ילמדנו רבינו מהו להדליק בשמן שריפה בשבת וכו' רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, כפי האמור במסכת שבת (דף כד ע"ב). ובגמרא (דף כה ע"ב) שאלו אהא דאין מדליקין בעטרן, מאי טעמא, מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי ויצא. כלומר, מה בכך שיצא, איזו מצווה או חובה זה מיפר. אמר ליה, שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. ע"ש. חובת הדלקת הנר שיפר האדם היוצא בגין הריח הרע, מבאר רש"י, כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא. והתוס' כתבו, חובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. והמשיכו וכתבו, אבל מהדלקת נר גופיה לא הווה פריך אביי, דפשיטא דחובה היא דהתנן על ג' עבירות נשים וכו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר. עכ"ד. חובת הדלקת הנר היא כבוד השבת, סעודה מכובדת וחשובה לאור הנר, כ"כ רש"י. או שחובת הדלקת הנר היא עונג שבת, שיתענג בשעה שסועד במקום שיש בו נר, ...

טעה בעמוני ברות (פרק ד פסוק ו), ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול. ע"כ. ופרש"י, פן אשחית את נחלתי, לתת פגם בזרעי, שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי וטעה בעמוני ולא עמונית. ושואלים העולם, הרי רות מואביה הייתה, ולמה נקט רש"י שטעה בעמוני ולא עמונית ולא נקט שטעה במואבי ולא מואבית. הנה, שאלו התוספות במסכת יבמות, דף עז ע"א (ד"ה כתנאי), מדוע אנו דורשים עמוני ומואבי ולא עמונית ומואבית, אך אין אנו דורשים לגבי מצרי שנאסר עד דור שלישי, מצרי ולא מצרית. ותירצו, שלגבי עמוני ומואבי היה לו לנקוט לשון קצרה ולכתוב עמון ומואב, חמש אותיות במקום ארבע, לכן ממה שהאריך אנו למדים למעט עמונית ומואבית. ברם, אם במקום מצרי היה כותב מצרים, נמצא מאריך ולא מקצר, לכן לא דורשים מצרי ולא מצרית. הוסיפו ושאלו התוס', הרי כמו מצרי שאינו נדרש נאמר גם אדומי, ואדום זו לשון יותר קצרה מאדומי. על כך ענו שאגב מצרי נכתב גם אדומי. עכ"ד. מעתה, אפשר שבזה טעה הגואל, שחשב שדורשים רק עמוני ולא עמונית, כפי שציין רש"י, ולא דורשים מואבי ולא מואבית, ונקט מואבי...

כל אשר עשית ברות (פרק ד פסוק ו), ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול. ע"כ. ופרש"י, פן אשחית את נחלתי, לתת פגם בזרעי, שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי וטעה בעמוני ולא עמונית. דן המנחת חינוך (מצווה תקסב), לגבי הלאו האמור בתורה לגבי עמון ומואב, לא תדרוש שלומם וטובתם (דברים פכ"ג פ"ז), האם גם זה נאמר דווקא לעמונים ולמואבים ולא לעמוניות ומואביות, והסיק שכלל זה שאסור לשאול לשלום אינו דווקא במלחמה, שבה משתתפים רק הגברים, ולכן כל ישראל מוזהרים בזה ואף הנשים. ולפי חילוק זה נמצא כי אף שאין איסור להתחתן בעמונית ובמואבית, מכל מקום דרישת שלום אסורה בהן. רוצה לומר, בעל ישראלי באשתו המואבית יהיה אסור בשאילת שלום. אכן, דווקא דרישת שלום אסורה אבל תשלומי שלום, כפי שמובא שם במנח"ח, מותרים, שאם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום כמו בדוד המלך ע"ה וחנן בן נחש ששלח דוד לנחמו. אך קשה מרות המואביה, שאף שבועז היה מותר להתחתן איתה, כיצד דרש לשלומה. בשם ר' אליהו ברוך פינקל אמרו כי הן הן חילופי הדברים בין רות ובועז. בא בועז ודאג לשלומה של רות ה...

תלמוד גדול או מעשה גדול בבחוקותי (פרק כו פסוק ג), אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. ע"כ. ופרש"י, אם בחוקותי תלכו יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. עכ"ד. הרי שני עניינים חשובים, תלמוד, דהיינו עמל התורה, ומעשה, היינו קיום המצוות. ואמרו חז"ל במסכת קידושין (דף מ ע"ב), וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. ע"ש. נמצא תלמוד גדול ממעשה. ובמסכת בבא קמא (דף יז ע"א) מסופר על הלוויית חזקיה מלך יהודה, שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה וכו', מר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן, והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי...

טעמא דריבית  בבהר (פרק כה פסוקים לו ולז), אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ע"כ. ונקרא נשך, כפי שכתב רש"י בפרשת משפטים (פרק כב פסוק כד), שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, אך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה. עכ"ד. נמצא הלווה ננשך, הולך ונפגע אט אט בלי שירגיש בכך בתחילה. ונקרא גם תרבית, משום שהמלווה מקבל תחושה שהוא מרבה את ממונו, אף שלמעשה אין זה כך, כפי שאמרו חז"ל (בבא מציעא דף עא ע"א) כל המלווה בריבית נכסיו מתמוטטין. ועניין ריבית, בפשטות, כעניין הגזל, וכפשטות הגמרא בפרק איזשהו נשך (ב"מ דף סא ע"א), למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית, לאו בגזל, לאו בהונאה. ע"ש. וכ"כ השערי יושר (ש"ה פכ"ה), עניין ריבית מישך שייך לגזל, רק ההבדל בין זה לזה דהתם מדעתיה וגזל שלא מדעתיה וכו', ונראה ביאור עניין זה, דהלא סוף סוף איזה עניין איסור שייך בכסף של אחרים אם לא איזה אביזרייהו דגזל, אלא העניין הוא דהתורה ירדה לדע...

סידור העומר במנחות, דף סו ע"א בתוס', פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן. ע"כ. הרי נחלקו הבה"ג ותוס' בדינו של מי שלא ספר יום אחד האם יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים. לבה"ג איבד את המצווה, על פניו, מפני שמצוות ספירת העומר הינה על כל הימים יחדיו, וזהו עניין שבע שבתות תמימות תהיינה. התוס' חולקים ואף מכנים זאת תימה גדולה ולא יתכן, מפני שנהיר בעיניהם שכל יום ויום ספירתו עומדת בפני עצמה, כך שאין בין החמצה של זה לקיום של זה כפי שאין בין החמצה של מצוות לולב לקיום מצוות שילוח הקן. כדעת התוס' כך דעת ראשונים נוספים, הרא"ש, הריטב"א ועוד, ואף הוכיחו זאת ממה שמברכים כל יום לפני הספירה, מה שמראה שכל יום ומצוותו ואינן נאגדות יחדיו תחת ברכה אחת. למעשה, פסק השו"ע (סי' תפח ס"ט) שאם שכח לברך באחד הימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה, אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה. עכ"ד. הרי שחש השו"ע לשתי הדעות, הן לפוסקים הסובר...

שניים ומצה ביניהם שאלה בשנים שהיו בבית האסורין או במדבר בערב פסח ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום מי הוא הקודם לאוכלה וליפטר. כך הובא בשו"ת בית יהודה, או"ח סי’ נח. וציין שם לכמה סוגיות העוסקות בנדון דומה. בזבחים במשנה, דף פט ע"א, כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, כמו דם החטאת הקודם להיזרק על גבי המזבח לפני דם העולה כששני הקרבנות נשחטו ודמם עומד לזריקה, מפני שדם החטאת כפרתו גדולה מזו של עולה. ע"ש. הרי המקודש קודם, ומסתבר שגם בשני אנשים יש לגדול מביניהם דין קדימה שתתקיים המצווה השייכת אליו כי כך נעשה הדבר ביותר קדושה. ובקידושין, דף כט ע"ב, ת"ר, הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר’ יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו. ע"כ. הרי אנו רואים שיש לאדם להעדיף את עצמו על בנו למצווה כאשר הם שווים, וכ"ש שאלו השניים שיש להם כזית אחד צריכים להעדיף כל אחד את עצמו אם הם שווים, אך חזינן נמי שאם בנו זריז וממולח ותלמוד התורה גדול אצלו יותר, אזי יש להעדיפו על אביו. כך גם, על פניו, מצוות מצה מתגדלת אצל הגדול והמוכשר שבין השניים ויש להעדיף ליתן...

הייטב בעיני ה' בשמיני (פרק י פסוקים טז עד כ), ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קודש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'. הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה אכול תאכלו אותה בקודש כאשר ציוויתי. וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו. ע"כ. פירוש הפסוקים, לפי רש"י, עולה כך. שעיר החטאת הוא שעיר החטאת של מוספי ראש חודש, שכן אותו היום ראש חודש ניסן היה, וחוץ ממנו קרבו עוד שני שעירי חטאת, שעיר עיזים של חטאת העם ושעיר של הנשיא הראשון שהקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה. ומתוך השלושה לא נשרף אלא שעיר זה, י"א מפני טומאה שנגעה בו וי"א מפני האנינות שהיו בה אהרן ובניו על נדב ואביהוא, ודווקא שעיר זה היה אסור לאכול באנינות מפני שהוא קודשי דורות, דהיינו שקרב תמיד בכל ראש חודש, אבל בקודשי שעה המיוחדים לשעתם, כגון חטאת העם וחטאת נחשון סמכו על מה שאמר משה לגבי המנחה...

 כאילו הקרבתי חטאת בצו (פרק ו פסוק יח), דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קודש קדשים היא. ע"כ. ובלשון דומה נכתב בפרק ז פ"א, וזאת תורת האשם קודש קדשים הוא. ע"כ. ואמרו חז"ל בסוף מסכת מנחות (דף קי ע"א), אמר רבי יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. ע"ש. ומכיוון שלעיסוק בקרבן יש בו כוח כהקרבת הקרבן ממש, טוב לומר, כותב הטור בתחילת הלכות הנהגת אדם בבוקר (או"ח סי' א), פרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם וכו', וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה, וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם, ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה בנדבה. עכ"ד. ואשם היינו אשם של נדבה, כדעת רבי אליעזר שמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, או שהכוונה לאשם נזיר שיכול אדם להביא על עצמו לידי נזירות, עיין שם במפרשים, ועכ"פ חטאת אינה באה בנדבה ולכן אחריה לא יאמר היה...

כמה הערות בסיום המגילה מה השייכות בין והעיר שושן צהלה ושמחה למרדכי יצא בלבוש מלכות אסתר (ח', ט"ו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ולכאורה אין הכוונה שהעיר שושן צהלה ושמחה על שמרדכי היה לבוש בלבוש מלכות תכלת וחור, אלא דהם ב' דברים נפרדים. אכן בפיוט איתא שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, הרי שהשמחה היתה על שראו תכלת מרדכי והכל דבר א' הוא, וצ"ב. הגרי"ז (סי' קצו) כתב על כך, ונראה דהנה על הפסוק וישב מרדכי אל שער המלך דרשו חז"ל ששב לשקו ולתעניתו, והיינו דאף דהיה לו נצחון על המן בכ"ז שב לשקו ולתעניתו כי מרדכי לא הי' דעתו לנצחונות על המן אלא רק לביטול הגזירה על כלל ישראל, וכל זמן שלא בטלה הגזירה לא היה לבו לשמחה על נצחונו הפרטי. וא"כ נראה דזה הביאור בקרא ומרדכי יצא בלבוש מלכות וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה, דכיון שראו שמרדכי הסיר שקו ולבש בגדי מלכות ראו בעליל שבטלה הגזירה וקרה הנס ולכך "והעיר שושן צהלה ושמחה".  מאי נפקא מינא בכל דור ודור משפחה ומשפחה אסתר (ט', כ"ח) והימי...

פרשת הכסף באסתר, פרק ד פסוק ז, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם. ע"כ. נשאלת השאלה, מדוע נדרש מרדכי להגיד לאסתר את כל פרשת הכסף שרצה המן הרשע לתת לאחשוורוש עשרת אלפים כיכר כסף. מה נפקא מינא יש בזה לאסתר מעבר למידע הבסיסי שהמן ביקש מהמלך לאבד את היהודים. בשם הרב מבריסק, ר' יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, אמרו כי המן לא השתמש בכסף רק כשוחד להניא אותו לאותה גזרה, כי אם כדי לקנות את היהודים ממש בקניין כסף. רוצה לומר, ביקש המן מאחשוורוש לקנות את היהודים ואמר שעושה זאת על מנת להשמיד להרוג ולאבד, ולאחר שיהיו היהודים קניינו הרי יוכל לעשות בהם מה שרוצה, ובין השאר להשמיד להרוג ולאבד. המלך אחשוורוש קיבל מהמן את הכסף למטרות הקניין, ולאחר מכן החזיר את הכסף כמש"כ הכסף נתון לך, בדומה לקניין חליפין. אף שאין מטבע נעשה חליפין כמבואר בבבא מציעא (דף מה ע"ב), ניתן לקנות בקניין כסף ולהחזירו מרצון לאחר מכן. התוצאה של המעשה היא קניית היהודים על ידי המן, מעבר לגזירה להשמיד להרוג ולאבד, וזו פרשת הכסף אותה דאג מרדכי להגיד. ולולא דמסתפינא אמי...

 המשכן משכן בפקודי (פרק לח פסוק כא), אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן. ע"כ. פרש"י, המשכן משכן, שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. עכ"ד. ושאל בשפתי חכמים, ואם תאמר, הרי לא מיותר לדרשה אלא משכן אחד אבל אחד צריך לגופו. ויש לומר, ממה ששינה הכתוב ולא כתב את שניהם אותו הדבר, בתוספת ה' הידיעה או בלעדיה, ודאי מה שכתב המשכן אינו מדבר על המשכן אלא על בית עולמים, בית המקדש, שקרא לו כך מפני שנתמשכן. ומפני מה לא נקט בלשון נחרב או נלקח כי אם נתמשכן, נראה לומר על פי הבחנה שכתב האמת ליעקב. הנה, אחד שירד מנכסיו וצריך להשיג מעות, ילך וימכור את נכסי המותרות שלו שאינו צריך להם וישיג בעבורם כסף לו הוא צריך. אכן, נכסים החשובים לו עד למאוד ואינו יכול להינתק מהם, יתן, במידת הצורך, כמשכון עבור המעות, אך תמיד ישאף לקחתם חזרה. החפצים אינם נמכרים ומתנתקים בעבור מעות, בבחינת המעות חשובות מן החפץ, אלא ניתנים כמשכון המאפשר לקחת מעות בינתיים, וכאשר יתאפשר להחזיר המעות יוחזר המשכון, בבחינת החפץ חשוב מן המעות. ממילא מובן...

הבנייה ולא הבניין בויקהל (פרק לה פסוק א), ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם. ע"כ. חוזרת התורה בפרשות אלו, ויקהל ופקודי, על פרטי בניית המשכן וענייניו שכבר נכתבו ופורטו בפרשות הקודמות, תרומה ותצווה, והדבר תמוה. מה העניין באריכות זו. אמרו חז"ל בבגמרא במנחות, דף כט ע"א, תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר, ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר. והמשיכה הגמרא וטענה, אלא מעתה, והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר הכי נמי, דהיינו, לפי לשון הפסוק צריך להיות שגם המשכן נגלה במודל של אש שירד מן השמים, ודבר זה, סבורה הגמרא, הינו דבר תמוה. לאחר מכן דחתה הגמרא וחילקה בלשון הכתוב, הכא כתיב כמשפטו, התם כתיב כתבניתם. ע"ש. הרי נתבאר שהראה ה' למשה תבנית אש לכמה מן הכלים המורכבים שאי ראייתם היוותה חסם בעשייתם. על כך טענה הגמרא בתחילה שלפי לשון הכתוב גם עבור בניית המשכן נראתה תבנית אש, ודבר זה הרי לא ייתכן. על כל פנים, נתבאר כאן שאם אין הכרח בתבנית אש, כמו שהיה לגבי הכ...

וראית את אחורי ופני לא יראו בכי תשא (פרק לג פסוקים יח עד כג), ויאמר הראני נא את כבודך וכו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי וכו' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. ע"כ. דין ודברים זה, בין משה והי"ת, תמוה ביותר. מה משה חשב בבקשתו לראות את ה', וכיצד חשב שהדבר אפשרי. יתרה מכך, כיצד באמת היה הדבר אפשרי לבסוף לראות את אחוריו של ה', ומדוע, אם כן, את פניו לא ניתן לראות. מה בין אחור ופנים, וכיצד נבדל, מבחינה טכנית, חוש הראייה ביחס לראשון וביחס לאחרון. הרב מיכאל אברהם הפנה לסוגיא הפילוסופית הבאה. ישנה שאלה פילוסופית ידועה, אותה טבע הפילוסוף ברקלי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל. השאלה הבסיסית שעומדת בבסיס שאלה זו, היא האם ישנו קיום של עצמים או קולות שאיש אינו מבחין בהם. האם עצמים קיימים רק כאשר תופסים אותם או שיש להם קיום ומשמעות אף מחוץ לתודעה. עמנואל קאנט הציג את המונח הדבר כשלעצמו. דבר כשלעצמו מתאר דבר הנמצא בפני עצמו והמציאות שלו אינה קשורה להכרה ולתפיסה של האדם הסובייקטיבי. כשאנחנו שומעים או רואים דבר, אומר קאנט, אנחנו...