טעמא דריבית
טעמא דריבית
בבהר (פרק כה פסוקים לו ולז), אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ע"כ. ונקרא נשך, כפי שכתב רש"י בפרשת משפטים (פרק כב פסוק כד), שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, אך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה. עכ"ד. נמצא הלווה ננשך, הולך ונפגע אט אט בלי שירגיש בכך בתחילה. ונקרא גם תרבית, משום שהמלווה מקבל תחושה שהוא מרבה את ממונו, אף שלמעשה אין זה כך, כפי שאמרו חז"ל (בבא מציעא דף עא ע"א) כל המלווה בריבית נכסיו מתמוטטין.
ועניין ריבית, בפשטות, כעניין הגזל, וכפשטות הגמרא בפרק איזשהו נשך (ב"מ דף סא ע"א), למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית, לאו בגזל, לאו בהונאה. ע"ש. וכ"כ השערי יושר (ש"ה פכ"ה), עניין ריבית מישך שייך לגזל, רק ההבדל בין זה לזה דהתם מדעתיה וגזל שלא מדעתיה וכו', ונראה ביאור עניין זה, דהלא סוף סוף איזה עניין איסור שייך בכסף של אחרים אם לא איזה אביזרייהו דגזל, אלא העניין הוא דהתורה ירדה לדעת בני האדם שהשתעבדות לקבל על עצמו רבית קצוצה אף שהלוה עושה ברצון הוא רצון טועים וכנעשה שלא מדעת, שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו ע"י נשך ותרבית, ומהאי טעמא קראה תורה ענין זה בשם נשך כנשיכת נחש, שלפי שעה הוא כאב קל, ואחריתו סכנת מות, ומהאי טעמא אסרה תורה ענין זה, שאעפ"י שעל פי תורת המשפטים אין כאן גזל שמדעתיה עביד, אבל בפנימיות הענין יהיו בזה תמצית גזל. עכ"ד. היינו, הריבית היא כמו גזל ביחס לרצון הפנימי של האדם, שנעדר ממנו בשעה שהסכים להתחייבות אותה לא באמת הפנים מחמת טבעה המסתתר שהולכת ותופחת עם הזמן.
אלא שההבנה של ריבית כגזל אינה עומדת מחוורת בלא קושי. ראשית, האם עשיר כקורח החמוש ביועצים כחול הים שלוקח הלוואה בריבית למנף את עסקיו, כנראה בהצלחה רבה, גם רצונו של זה הוא כתינוק שנשבה שאין בפנימיותו הסכמה ללקיחת הריבית. נצטרך לומר בדוחק שלא פלוג, והעוון קיים בכל אופן ומקרה, בעשירים מופלגים, חכמי חשבונאות, עניים מרודים ושוטי הכפר רק מכיוון שפעמים שהריבית מכסה את הרצון הפנימי ובאותם פעמים מתקיימת בחינה של גזל. יתרה מכך, איסור ריבית הוא גם ללווה, כדכתיב (דברים פרק כ"ג פ"כ) לא תשיך לאחיך, ולא מתקבל על הדעת שאדם יתחייב על גזל עצמו. ואף שאפשר לומר שהוא תוספת חיזוק לעוון הריבית כדי להרחיק את המלווה מלגזול, גם זה דחוק. ושלישית, הרי (דברים שם פכ"א) לנכרי תשיך, ואם מדובר בפנימיות העניין בגזל הלא גזל עכו"ם אסור. ואולי יש לחלק משום גדר איסור גזל עכו"ם שבניגוד לגזל יהודי תלוי במשפטי הממון באופן השטחי, והואיל וסוף סוף התחייב בריבית מדעתו ומרצונו, לא נופל בכך שום פגם.
הנה, הלכות ריבית במשנה תורה לרמב"ם כתובים כחלק מהלכות לווה ומלווה שבספר משפטים. זאת בניגוד לטור שכתב את ההלכות בחלק יורה דעה יחד עם שאר ענייני איסור והיתר. ובפשטות בהא פליגי, האם איסור ריבית שורשו באיסור גזילה, איסור שקשור ליחס בין הלווה והמלווה ובמשפטי הממון, או שמא יש בו עניין איסור חיצוני למשפטי הממון ולשייכות של חפצים לאדונם, כמו איסור בשר בחלב, נדה או דיני תלמוד תורה.
יש שכתבו כי ריבית הוא איסור בן אדם למקום, הקשור לשורש האמונה. כך כתב הכלי יקר, עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו וכו', ועל כן נסמכה מצווה זו לפרשת השמיטה כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'. עכ"ד. יש פגם אמוני במחשבה של אדם כי פרנסה וריבוי ממון יגיעו לו בקצב ידוע מראש ובאפס מעשה, ועסקה ממונית שנעשית על סמך מחשבה פסולה זו, באה התורה ואסרה אותה. ואיסור זה, מובן מאוד שסובב על כל המשתתפים בעסקה הפסולה, אף שרק המלווה הוא שרוצה לרבות ממונו בחוסר אמונה, ונכללים בזה גם הלווה, הערב, העדים והסופר שכותב את שטר ההלוואה. ואם תאמר, אם כן, מדוע ריבית לגבי נוכרי מותרת, והרי סו"ס יש פגם באמונה של הישראל המלווה, מבאר הכלי יקר שחזקתו שהוא אלם וגזלן כך שהישראל אינו סומך שיתרבה ממונו באותה מידה כמו שהיה סומך על לווה ישראל.
ויש שכתבו כי אכן ריבית הוא מענייני איסור והיתר ולא מענייני גזילה וחו"מ, אלא שבכל זאת האיסור אינו בן אדם למקום כי אם בן אדם לחבירו, כפשוטו של הפסוק (ויקרא שם) שמביא את הטעם של וחי אחיך עמך, ומטעם זה גם ריבית אסורה באחיך אבל מותרת בנכרי שאינו אחיך. וכ"כ הטור (יו"ד סי' קנט), דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים בריבית דטעמא דריבית דכתיב וחי אחיך עמך וכו'. עכ"ד. והרמב"ן כתב (דברים פכ"ג פ"כ), הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה ואהבת לרעך כמוך וכו'. עכ"ד. ומכיוון שאיסור ריבית הוא על דרך ואהבת לרעך כמוך, נראה שמטרתו אף יותר מרחיקת לכת, לתיקון כללי של החברה ולעקירת עסקאות נושכות מיני אלו. ומאחר שיצאנו מגדרי לווה ומלווה ומשפטי הממון אל מטרה יותר נעלה של התנהגות כללית של החברה באופן של ואהבת לרעך כמוך, פשוט וברור שלא רק המלווה אחראי להנהגה פסולה זו כי אם גם הלווה ושאר העוסקים במלאכה. גם הם צריכים לאהוב את חבריהם, את החברה, ולהיות אחראיים לכך שהמעשה שהם נותנים לו יד היום נעשה יותר מקובל ויכול להשתחזר אצל איזה חבר ולנשוך אותו.
ומה שכללה הגמרא ריבית גזילה ואונאה כאחת, כתב בתוס' הרא"ש, פשיטא ליה דריבית מתרוייהו לא ילפינן דמדעתיה קא יהיב ליה אלא אגב אחריני נקט רבית:
תגובות
הוסף רשומת תגובה