פרשת הכסף
פרשת הכסף
באסתר, פרק ד פסוק ז, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם. ע"כ. נשאלת השאלה, מדוע נדרש מרדכי להגיד לאסתר את כל פרשת הכסף שרצה המן הרשע לתת לאחשוורוש עשרת אלפים כיכר כסף. מה נפקא מינא יש בזה לאסתר מעבר למידע הבסיסי שהמן ביקש מהמלך לאבד את היהודים.
בשם הרב מבריסק, ר' יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, אמרו כי המן לא השתמש בכסף רק כשוחד להניא אותו לאותה גזרה, כי אם כדי לקנות את היהודים ממש בקניין כסף. רוצה לומר, ביקש המן מאחשוורוש לקנות את היהודים ואמר שעושה זאת על מנת להשמיד להרוג ולאבד, ולאחר שיהיו היהודים קניינו הרי יוכל לעשות בהם מה שרוצה, ובין השאר להשמיד להרוג ולאבד. המלך אחשוורוש קיבל מהמן את הכסף למטרות הקניין, ולאחר מכן החזיר את הכסף כמש"כ הכסף נתון לך, בדומה לקניין חליפין. אף שאין מטבע נעשה חליפין כמבואר בבבא מציעא (דף מה ע"ב), ניתן לקנות בקניין כסף ולהחזירו מרצון לאחר מכן. התוצאה של המעשה היא קניית היהודים על ידי המן, מעבר לגזירה להשמיד להרוג ולאבד, וזו פרשת הכסף אותה דאג מרדכי להגיד.
ולולא דמסתפינא אמינא שאת הפסוק (פ"ג פי"א) ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך, יש לקרוא הכסף נתון לך והעם, פסיק, דהיינו שגם הכסף וגם העם שייכים לך כעת קניינית, ולכן אתה יכול לעשות בשניהם כטוב בעיניך.
וכמה עניינים במגילה עולים היטב לפי דרך זו. בגמרא במגילה, דף טו ע"א, זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי, כלומר, מרדכי בא בטענת עושר, טענה טובה, והמן בא בטענת עוני, טענה גרועה, שהמן מכר את עצמו למדרכי בעבור ככר לחם כאשר יצאו יחד לאיזו שליחות של המלך ונגמר להמן האוכל, וכתבו את שטר המכירה על סנדלו של מרדכי, ומרדכי דאג להזכיר להמן שהוא למעשה עבדו. ועל פניו הדבר תמוה, תינח מרדכי לא עובד ע"ז ולא סר מיהדותו בעבור המן, אבל מה העניין להתגרות בו ולהקניטו שנמכר לו בעבור כיכר לחם. לכאורה אין בזה קידוש ה' אלא התגרות גרידא, וכיצד לזה יקרא טענה של עושר. ברם, לפי האמור שהעיקר בפרשת הכסף הוא המכירה של היהודים להמן, ממילא העובדה הקניינית שהמן הוא עבדו של מרדכי שייכת היא עד למאוד, שהיהודים שקנאם המן למעשה נקנו לרבו, למדרכי.
כמו כן, שאל המלך אחשוורוש את אסתר מה שאלתך ומה בקשתך, והשיבה אסתר (פ"ז פ"ה) כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי וכו'. ע"ש. הרי העניין הוא המכירה. מילא על המכירה לעבדות לשם עבדות אפשר להבליג, אבל על מכירה שתמשיך לכדי השמדה ואבדון יש לזעוק. זאת ועוד, גזירה של השמדה לבד לא הייתה פוגעת באסתר המלכה, כי מסתבר שהמלך מחריג את הגזירה כאשר מדובר במלכה, אך מכיוון שהמן קנה את כל היהודים ולאחר שקנאם יכול הוא לעשות בהם כרצונו, מבחינה משפטית, מבכה אסתר בנסיון השכנוע של אחשוורוש ואומרת שגם היא קנויה להמן, כי נמכרנו אני ועמי, ולכן המן יכול לפגוע ולבצע גם בה להשמיד להרוג ולאבד.
ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי, כך נכתב בסוף פרק ז. רק מאוחר יותר, בפרק ח, שינו את הגזירה וכתבו אגרות חדשות לשנות את הגזירה. לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם לתקן את הנזק שהמן גרם, גזירת ההשמדה, ורק לאחר מכן להינקם מאוייב היהודים המן. תיקון הנזק הוא דבר דחוף, בעוד את הנקמה מהאויבים ניתן לבצע אף אחר כך, כפי שבאמת היהודים נקמו מאויביהם מאוחר יותר ביג באדר. ואף את בני המן הרגו רק בשלב זה. אכן, הסוגיא הקניינית מסבירה אף את זה. תליית המן הינה חלק מתיקון הנזק, שכן היהודים שייכים להמן מבחינה משפטית, ולכן הפתרון הוא קודם כל להורגו, לבטל את הקניין, ולאחר מכן כשחזרו היהודים לרשות הקניינית של אחשוורוש הוציאו את הספרים לשינוי הגזירה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה