הייטב בעיני ה'
הייטב בעיני ה'
בשמיני (פרק י פסוקים טז עד כ), ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קודש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'. הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה אכול תאכלו אותה בקודש כאשר ציוויתי. וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו. ע"כ.
פירוש הפסוקים, לפי רש"י, עולה כך. שעיר החטאת הוא שעיר החטאת של מוספי ראש חודש, שכן אותו היום ראש חודש ניסן היה, וחוץ ממנו קרבו עוד שני שעירי חטאת, שעיר עיזים של חטאת העם ושעיר של הנשיא הראשון שהקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה. ומתוך השלושה לא נשרף אלא שעיר זה, י"א מפני טומאה שנגעה בו וי"א מפני האנינות שהיו בה אהרן ובניו על נדב ואביהוא, ודווקא שעיר זה היה אסור לאכול באנינות מפני שהוא קודשי דורות, דהיינו שקרב תמיד בכל ראש חודש, אבל בקודשי שעה המיוחדים לשעתם, כגון חטאת העם וחטאת נחשון סמכו על מה שאמר משה לגבי המנחה ואכלוה מצות (פסוק יב) אף באנינות.
ממשיך רש"י ומפרש לפי הסוברים שמפני האנינות שרפו את החטאת. דרוש דרש משה שתי דרישות בטענתו, כלומר שני צדדים, ממה נפשך. אם דינו של שעיר החטאת להישרף, כפי שנעשה בחטאת ראש חודש, כן הדין צריך להיות גם בשתי החטאות האחרות. ואם דינה של חטאת להיאכל באנינות כמו המנחה, וכפי שבאמת נעשה עם חטאת העם וחטאת נחשון, כן הדין צריך להיות גם בחטאת ראש חודש. בהתאם, המשיך משה, קצף ואמר לבני אהרן מדוע שרפו את החטאת ולא אכלו אותה במקום הקודש, כלומר, שלא יצאה מחוץ לקלעים ונפסלה בפסול יוצא, ולא הובא את דמה אל הקודש פנימה ואז צריכה להישרף כחטאות הפנימיות, ומכיוון שלא התקיימו שני הדברים האלו הרי צריכים הייתם לאוכלה אף על פי שאתם אוננים.
ענה לו אהרן למשה, הן היום הקריבו הבנים את החטאת, הרי אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן ותקראנה אותי כאלה, כלומר, כאשר מתים לי קרובים כאלה משבעת הקרובים שאני חייב להיות אונן ומתאבל עליהם, ואם הייתי אוכל את החטאת האם הדבר היה ישר בעיני ה'. בחטאת זו שהיא קודשי דורות ולא קודשי שעה שהם עניין מיוחד לאותו הרגע אין לך לדמות ולהקל לאכול באנינות. ובתגובה לכך, וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, דהיינו שלא שמע מאת הי"ת שיש לאכול אלא בקודשי שעה ואין הדין כן בקודשי דורות. כך עיקר תוכן הטענות במו"מ בין משה, אהרן ובניו.
ישנם כמה דגשים בצורת הדו"ד שנראה לעמוד עליהם, מעבר לתוכן הטענות עצמן. משה קוצף ופונה אל בני אהרן בטענותיו, אבל את התשובה מקבל דווקא מאהרן עצמו ולא מהם. רש"י מסביר שעשה זאת משה, הפך פניו כנגד הבנים וכעס, בשביל כבודו של אהרן. הם לא השיבו למשה, מבאר רש"י, מפני ששתקו מדרך כבוד גם כלפי משה וגם כלפי אביהם. אינו מן הדין שיהא התלמיד משיב את רבו, את משה, ואינו מן הדין שיהא אביהם יושב והם מדברים לפניו. ואז וידבר אהרן, אומר רש"י, אין לשון דיבור אלא לשון עז. דיבור עז שמסתיים בתמיהה המהדהדת, הייטב בעיני ה', לא רק תמיהה בגין נכונות או אמיתיות טכנית של טענת משה אלא המשמעות הפנימית שלה. האם זה הדבר שייטב בעיני ה'. גם התגובה הייחודית לכך, וישמע משה וייטב בעיניו, אינה רק קבלת דין בעלמא אלא הפנמת המשמעות שבבסיס הדברים. משה לא רק שמע, אלא וייטב בעיניו.
אם כן, מדובר בדין ודברים שהקפידו בני אהרן לנהוג בו במשנה כבוד, המשיך בדיבור עז של אהרן הכולל את הטענה הנורמטיבית הייטב בעיני ה', ובתגובה הייחודית של וישמע משה וייטב בעיניו. את ייחודיות הדיון יש להבין.
התורת משה מציע שני אופנים בהבנת ציווי ה' לאכול הקודש באנינות באותו היום. באופן אחד, מחמת שיום זה היה יום שמחה גדולה לפני הקב"ה ולא חל בו שום אנינות ואבילות, או באופן אחר, כמעט הפוך, שלא השמחה גוברת על האנינות אלא אדרבה, כל העניינים התלויים באותו יום הם פחות חשובים לפני ה', כי אינם נצחיים ולדורות, ולכן מקלים לאוכלם באנינות. הסברא הפשוטה היא כצד הראשון. כל ישראל, ומשה בתוכם, רואים באותו יום שמחה גדולה, ומפרשים את הציווי של ה' לאכול את הקודשים אפילו באנינות מפני ששום דבר אינו ראוי לבטל שמחה כזו גדולה. לכן משה קוצף על בני אהרן שלכאורה פגעו באותה שמחה ולא אכלו את החטאת. עמד אהרן ודיבר דברים קשים, דברים עזים. הכיצד ייתכן שיום זה יש בו שמחה כל כך גדולה ושלמה לפני ה' המבטלת ומאפסת אפילו אבל ואנינות על שני הבנים, כוהנים תלמידים חכמים. הייטב בעיני ה' שיאכלו קודשים בשמחה כביכול שלמה בשעה שמתאבלים ומצטערים על נדב ואביהוא. הפשט בציווי של הי"ת בהכרח חייב להיות הפוך. ה' הקל לאכול באנינות, בלשון קולא כפי שנקט רש"י, בדברים השייכים באותו יום, דברים פחות חשובים שאינם של דורות כמו שעיר החטאת של ראש חודש, בו חוזר דין אנינות הרגיל.
וישמע משה את טענת אהרן הייטב בעיני ה' ההופכת את כל ההבנה בציווי אכילת הקודשים באנינות, משמחה שלמה המבטלת כל אבל, חזרה אל ההבנה של משמעות האבל וההתחשבות בו בדברים חשובים הנעשים לדורות, וייטב בעיניו, כי זה באמת הדבר הטוב בעיני ה' שעומד מאחורי הציווי:
תגובות
הוסף רשומת תגובה