כאילו הקרבתי חטאת
כאילו הקרבתי חטאת
בצו (פרק ו פסוק יח), דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קודש קדשים היא. ע"כ. ובלשון דומה נכתב בפרק ז פ"א, וזאת תורת האשם קודש קדשים הוא. ע"כ. ואמרו חז"ל בסוף מסכת מנחות (דף קי ע"א), אמר רבי יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. ע"ש.
ומכיוון שלעיסוק בקרבן יש בו כוח כהקרבת הקרבן ממש, טוב לומר, כותב הטור בתחילת הלכות הנהגת אדם בבוקר (או"ח סי' א), פרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם וכו', וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה, וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם, ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה בנדבה. עכ"ד. ואשם היינו אשם של נדבה, כדעת רבי אליעזר שמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, או שהכוונה לאשם נזיר שיכול אדם להביא על עצמו לידי נזירות, עיין שם במפרשים, ועכ"פ חטאת אינה באה בנדבה ולכן אחריה לא יאמר היהי רצון.
המשנה ברורה (סקי"ח) הביא בשם המהרש"ל, שיש לומר יה"ר כאילו הקרבתי אף לאחר חטאת ואשם, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהיה זה נחשב כאילו הקרבתי חטאת ואם לאו יהיה כקורא בתורה.
על כך הקשה הט"ז (סק"ז), כיוון שחטאת אינו בא בנדבה, היאך יאמר אם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה, הרי אין שייך במעשה חטאת נדבה כלל. שמעשה נדבה הוא עניין אחר לגמרי מעשיית חטאת. על כן אם הוא חייב חטאת והקריאה נחשבת לחטאת, דהיינו כאילו עושה ממש מעשה חטאת ככל חוקתו ומשפטו, היאך יאמר ואם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה, שהקריאה ההיא כבר נעשית כמשפט החטאת בכל פרטיו שקורא בו בתורה. ע"כ אין לאומרו. עכ"ד.
אך נראה להעמיד דברי המהרש"ל על מכונם, ולהקדים ולשאול שאלה אחרת. לפי הבנת הט"ז שקריאת החטאת או העולה וכו' הרי זה כאילו ממש עומד ומקריב חטאת ועולה בעצם הקריאה, לשם מה ולמה נצרכת האמירה הנוספת של יה"ר שתהא האמירה הזו כאילו הקרבתי, הרי הקריאה היא ההקרבה, וכמו שכשמקריבים אין צורך לומר יה"ר שההקרבה תחשב כהקרבה, כך גם מיותר, לכאורה, לומר יה"ר שהקריאה שהיא ממש הקרבה תחשב כהקרבה.
אלא בהכרח הקריאה איננה הקרבה מחמת עצמה, אלא פעולה שניתן ליצוק אליה תוכן בכמה אופנים. אפשר ליצוק לקריאה תוכן של קריאה בתורה, ונתחדש שאפשר ליצוק אליה גם תוכן שכמוהו כהקרבה. את התוכן האחרון, תוכן של הקרבה, באה האמירה של היהי רצון המצטרפת לקריאת פרשת הקרבן. ומעתה, כיוון שהקריאה איננה הקרבה, אזי גם קריאת החטאת איננה הקרבת חטאת. קריאת החטאת היא פעולה שהיהי רצון שכאילו הקרבתי חטאת באה לתת לה תוכן של חטאת, ועל אמירת יהי רצון זו בא המהרש"ל ואמר שניתן להתנות. יהי רצון שקריאת החטאת תחשב כהקרבת חטאת אם אני חייב חטאת, ואם אינני חייב חטאת, משמעות הקריאה של פרשת החטאת היא של קריאה בתורה. ולפי שביארנו שההתניה היא על היהי רצון ולא על הקריאה, ושהקריאה עצמה איננה כהקרבה מחמת עצמה, קושיית הט"ז מעיקרא ליתא.
ועניין זה, של התניית המשמעות של דיבור היהי רצון, שרק אם נתחייבתי חטאת יהא הדיבור כדיבור שיוצק בקריאת פרשת החטאת תוכן של הקרבת חטאת, הרי זה דומה לדבר שהעלה רבי עקיבא איגר (או"ח סי' מט ס"ט) במי שירא שהציבור יעברו זמן קריאת שמע ועומדת בפניו ההתלבטות אם לקרוא ק"ש כעת ביחידות או לחכות לציבור ואולי יהא זה לאחר הזמן, שיכוון בדרך תנאי אם יעברו יהא יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה. ואף הביא לזה מקור בבית יוסף בעניין ספירת העומר (סי' תפט) שהביא מהמחזור ויטרי שהמתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה, עם תנאי שאם יזכור בלילה יחזור ויברך כדין. ע"ש. בכל אלו מעמיד האדם תנאי על דיבורו, שתהא לו המשמעות המיוחדת רק אם יקרה כך וכך.
ובאמת צדדים לדבר. הגמרא במסכת כתובות, דף עד ע"א, העמידה יסוד בדיני תנאי, דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, כלומר, לומדים מהתנאי של בני גד ובני ראובן על חלוקת הארץ, תנאי שיכול היה להתבצע על ידי שליח כמו יהושע והזקנים שמשה ציווה עליהם, שתנאי יכול לחול רק על דבר שניתן לבצעו על ידי שליח. ומה הסברא בכך, אומרים תוס' (ד"ה תנאי), דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח, סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה. והרחיבו זאת האחרונים, שאם ניתן לבצע את המעשה על ידי שליח הרי זה מוכיח שהאדם הוא זה שמבצע את החלות ואין היא נוצרת מעצמה. הכוח של הגברא הוא יוצר את החלות ואותו ניתן להעביר לשליח. מנגד, אם לא ניתן לבצע את הדבר על ידי שליחות, הרי זה מצביע על כך שהכוח טמון בחפצא של המעשה ואינו כמטבע עובר לסוחר.
לפי זה, העמדת תנאי על דיבור שתהיה לו פרשנות מסויימת רק בתנאי מסויים נראית עומדת בסתירה לכך. הרי כל אלו, קריאת שמע, ספירת העומר ובודאי ביהי רצון, הם דברים שלא שייך בהם שליחות שאחר יאמר במקומו, כי אם אולי מצד שומע כעונה. השומע כאילו עונה בעצמו, אבל אין השני נעשה שליח עבורו. אם כך יש לתמוה כיצד ניתן להתנות בדבר שאין לגברא בו כוח, דבר המוכח מכך שלא ניתן למוסרו לשליח.
אכן, כבר ציין הרמב"ן (בבא בתרא דף קכו ע"ב) שיש מקום לחלק בין תנאי בענייני בין אדם לחבירו לתנאי בענייני של בן אדם למקום. ובהקשר של מילתא דליתא בשליחות נראה לומר את הסברא הבאה. כל חלות, בסופו של דבר, ברור שהיא מגיעה לה', אלא שה' קבע כללים בעולמו כיצד יכולו חלויות בהתנהלות של בני האדם אלו עם אלו. חלק מהחלויות תלויות במעשה בני האדם וחלק תלויות בגברא וניתן למנות עבורן שליחים. אם כן, הא דליתא בשליחות מגלה שה' קבע שבעניין זה ראובן נעדר כוח ליצור את חלות העניין שרוצה להנהיג כלפי שמעון ולכן גם אינו יכול להעמיד תנאים אל מול המעשה שבו טמון הכוח. ברם, כאשר הנדון הוא בן אדם למקום, הכוח אינו טמון לא באדם ולא במעשה כי אם בה' ישירות, והוא מחיל את החלות מצידו על האדם שמתנהל בפניו באופן מסויים. אם כן, אפשר ואפשר שיתנסח האדם בניסוחים ותנאים שונים ואין בזה כשל ברמת המנגנון של החלת החלות, המגיעה במקרה זה ישירות מאיתו יתברך:
תגובות
הוסף רשומת תגובה