נר בשבת חובה

נר בשבת חובה

בבהעלותך (פרק פסוק ב), דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ע"כ. ודרשו חז"ל על אתר (תנחומא סי' א) בעניין נר שבת, ילמדנו רבינו מהו להדליק בשמן שריפה בשבת וכו' רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, כפי האמור במסכת שבת (דף כד ע"ב).

ובגמרא (דף כה ע"ב) שאלו אהא דאין מדליקין בעטרן, מאי טעמא, מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי ויצא. כלומר, מה בכך שיצא, איזו מצווה או חובה זה מיפר. אמר ליה, שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. ע"ש.

חובת הדלקת הנר שיפר האדם היוצא בגין הריח הרע, מבאר רש"י, כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא. והתוס' כתבו, חובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. והמשיכו וכתבו, אבל מהדלקת נר גופיה לא הווה פריך אביי, דפשיטא דחובה היא דהתנן על ג' עבירות נשים וכו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר. עכ"ד.

חובת הדלקת הנר היא כבוד השבת, סעודה מכובדת וחשובה לאור הנר, כ"כ רש"י. או שחובת הדלקת הנר היא עונג שבת, שיתענג בשעה שסועד במקום שיש בו נר, כ"כ תוס'. וצריך להבין מאי האי. מדוע שינו התוס' מדברי רש"י מכבוד לעונג, וכן מהו פשר מה שהוסיפו וחילקו בין חובת ההדלקה עצמה, שאליה לא מתייחסים אביי ורבא, לבין העונג מההדלקה.

באמת, מהו כבוד ומהו עונג, מתי הפעולה היא לכבד ולהוקיר את השבת ומתי הפעולה היא לענג את עצמנו בעת השבת, נתן הגר"א כלל בדבר. כך כתב באו"ח סי' תקכט (סעיף א), עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד. עכ"ל. ניתן לזהות כיבוד בקלות. דבר שנעשה בערב שבת כמו כיבוס, רחצה, עריכת השולחן נועד לכבד את השבת, כפי שמכינים דברים מיוחדים ומשובחים לקראת אדם גדול שבא. מנגד, דבר שקורה בשבת עצמה, אכילה ושתייה בשבת, שינה בשבת וכדו', אלו תענוגים העונים להגדרה עונג שבת. הכיבוד הוא ההכנה בערב שבת, והעונג הוא השימוש בשבת.

כעת ניתן לחדד את דברי רש"י ותוס' ולהבחין שמשלימים אלו את אלו. רש"י מדבר על הדלקת הנר הנעשית בערב שבת, כמובן, שהרי בשבת היא כבר אסורה. הדלקת הנר בערב שבת, אומר רש"י, היא כבוד שבת, להכין את המצב המכובד של סעודת שבת לאור הנר. התוס' לעומת זאת מדברים על החלק של נר בשבת בשבת עצמה, אולי משום שדייקו את לשון הגמרא הדלקת הנר בשבת, בשבת ולא בערב שבת. ומאחר שמדברים על מה שקורה בשבת עצמה, הרי זה עונג שבת, שימוש, ולא כבוד שבת, ההכנה.

אבל רש"י ביאר את חובת ההדלקה מטעם כבוד שבת ולא עונג שבת, אף שכך לשון הגמרא, הדלקת הנר בשבת, משום שדקדק את לשון המשנה, אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. ולדקדוק זה כנראה לא חשו התוס' מפני ששני הדברים נכונים, גם כבוד וגם עונג, ומכל מקום הגמרא נקטה את העונג ואת הגמרא התוס׳ ירדו לבאר. על כל פנים, נמצאו רש"י ותוס' בדעה אחת כי יש בהדלקת הנר לכבוד הסעודה בערב שבת משום כבוד שבת, ויש בשימוש בסעודה לאור הנר בשבת משום עונג שבת, ורק כל אחד נקט כפי הלשון היותר משתמעת לדעתו, אם כלשון המשנה ואם כלשון הגמרא.

בדף כג עמוד ב, שם בשבת, אמר רבא, פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ופרש״י, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך. ע״ש. הרי טעם נוסף בנר שבת, טעם שמחמתו נר שבת קודם לנר חנוכה, ואינו שייך כלל לעניין סעודת שבת. טעם זה, משום שלום ביתו, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך, שייך בין אם יושבים בני הבית ליד שולחן השבת ובין אם עזבו אותו, יצאו והסתובבו בשאר רחבי הבית ובסביבתו.

אביי שאל על מה שאין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע, ויצא, כלומר, מה בכך שיצא ולא יהיה לצד הנרות. רבא מיד ענה הדלקת נר שבת חובה, וביארו רש״י ותוס׳ שחובה להדליק הנר במקום הסעודה לכבוד השבת או משום החובה להתענג בשבת בסעודה לאור הנר. אפשר שאביי לא אחז את הטעמים המקשרים את הנר לסעודה, כי אם את הטעם שנתבאר, משום שלום ביתו שבני ביתו מצטערין לישב בחושך. לטעם זה אין הכרח להיות צמוד לנר שדולק ליד שולחן השבת ומקיימים את הסעודה לאורו, וממילא מה בכך שיצא וקצת יתרחק מהנר, כל עוד יש לו אור ברמה מספקת שאינו מצטער לישב בחושך.

הרמב״ם בהלכות שבת, פרק ה הלכה א, כתב וא״ד, הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת. עכ״ד. הזכיר הר״מ שנר שבת בכלל עונג שבת, וצריך להבין מדוע השמיט את הטעם הנוסף, שלום בית, שחזינן שעומד בפני עצמו. עוד צ״ב האי עונג גופא, שכתב הרמב״ם באופן כללי שהדלקת הנר בכלל עונג שבת ולא כתב שהעונג מתבצע בכך שסועד לאור הנר. יתר על כן, הרי כתב שאפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ומדליק את הנר, וכשאין אוכל וסעודה, בפרט אין עונג של סעודה לאור הנר.

ואפשר ששני הקשיים מיישבים אלו את אלו. הרמב״ם לא הזכיר בפירוש את הטעם של שלום בית, מפני ששלום בית אינו הסיבה להדליק נר של שבת לדעתו. שלום בית, שלא ישבו בני הבית בחושך ויצטערו, הוא צורך שיש בכל יום, בחול בשבת או בחג. נר שבת קודם לנר חנוכה מפני שהיעדר נר שבת פוגע בשלום בית בניגוד לנר חנוכה, אבל שלום הבית אינו הטעם הפוזיטיבי למצווה המיוחדת להדליק נר שבת בשונה מנר של יום ראשון או שני.

ואף ששלום הבית עצמו אינו הטעם לנר שבת, מכל מקום אפשר לומר שמדליקים מחמתו נר שבת על ידי העונג שבשלום הבית שהוא בכלל עונג שבת, כלשון הרמב״ם. אם כן, הטעם להדלקת נר שבת הוא העונג שיש בשלום הבית, לא שלום הבית עצמו ולא העונג שיש בסעודה לאור הנר בלבד, אם בכלל, כי אפילו אין לו מה יאכל עדיין מצווה להתענג בשלום שמשרה אור הנר: