שניים ומצה ביניהם
שניים ומצה ביניהם
שאלה בשנים שהיו בבית האסורין או במדבר בערב פסח ולא נמצא להם אלא כזית מצה בצמצום מי הוא הקודם לאוכלה וליפטר. כך הובא בשו"ת בית יהודה, או"ח סי' נח. וציין שם לכמה סוגיות העוסקות בנדון דומה.
בזבחים במשנה, דף פט ע"א, כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, כמו דם החטאת הקודם להיזרק על גבי המזבח לפני דם העולה כששני הקרבנות נשחטו ודמם עומד לזריקה, מפני שדם החטאת כפרתו גדולה מזו של עולה. ע"ש. הרי המקודש קודם, ומסתבר שגם בשני אנשים יש לגדול מביניהם דין קדימה שתתקיים המצווה השייכת אליו כי כך נעשה הדבר ביותר קדושה.
ובקידושין, דף כט ע"ב, ת"ר, הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו. ע"כ. הרי אנו רואים שיש לאדם להעדיף את עצמו על בנו למצווה כאשר הם שווים, וכ"ש שאלו השניים שיש להם כזית אחד צריכים להעדיף כל אחד את עצמו אם הם שווים, אך חזינן נמי שאם בנו זריז וממולח ותלמוד התורה גדול אצלו יותר, אזי יש להעדיפו על אביו. כך גם, על פניו, מצוות מצה מתגדלת אצל הגדול והמוכשר שבין השניים ויש להעדיף ליתן לו את המצה והמצווה. כך בפשטות.
אלא שיש הבדל מהותי בין אותן סוגיות לבין מקרה דנן. כל המקודש מחבירו קודם את חבירו במשנה בזבחים, אף שנקט לשון של חברים, ברור שאין בזה כוונה לשני אנשים שיש להורות להם שיביאו את המצווה למקודש מביניהם. אין בעלי דבר שונים שאנו צריכים להעדיף את זה על זה, כי אם בעל דבר אחד, בית המקדש, שיש בפניו שני דברים בדרגות קדושה וחומרא שונות והמשנה אומרת דבר מסתבר שהמקודש קודם ואין הם שקולים. ודומה הדבר יותר לאדם אחד שעומדות בפניו שתי מצוות, כזית מצה או כזית מרור בזה"ז, שעליו להעדיף את המצה דאורייתא על המרור דרבנן, מאשר שני אנשים שעומדת ביניהם מצווה אחת ונשאלת השאלה האם ואת מי להעדיף. בשניים שמצה ביניהם אנו שואלים גם איזה אדם להעדיף ולא רק איזו מצווה להעדיף, וזו מהות ההבדל.
ואף בקידושין אין אלו שני צדדים ושני בעלי דבר, כי האב אחראי בתלמוד התורה גם שלו וגם של בנו, כפי שאמר שם בסוגיא ולמדתם אותם את בניכם. אמירת הגמרא, אם כן, היא שאם מצוות תלמוד תורה של האבא מקודשת וגדולה יותר כאשר היא נלמדת בפועל על ידי הבן, אזי יש להעדיף שהמצווה תתקיים בדרך זו, בבחינת כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, ולא בבחינת שניים שכזית ביניהם שהחכם מביניהם יקח. לא זו אף זו, ישנו קושי נוסף שכלל לא ברור כיצד אנו יודעים מי נחשב גדול מחבירו לעניין אכילת מצה. תינח תלמוד תורה יותר מסתבר לתור ולבדוק מי הממולח, החכם או השקדן, ופעמים רבות תהא התוצאה ברורה בעיני האדם הסביר, אך כיצד אפשר לדעת מי מצוות אכילת המצה שלו היא יותר כשרה ומקודשת. האם מי שחכם בלימוד גם אכילת המצה שלו כל כך משובחת, או שמא נעים ההליכות או העניו הוא הוא המקודש. ואולי בכלל יותר קשה לאחד מהם לאכול כזית מצה, והמאמץ שלו לקיים את המצווה משביח את מצוותו עד למאוד.
סוגיא נוספת במסכת יומא במשנה, דף כב ע"א, בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה וכו'. ע"ש. שם חזינן להיפך מסוגיות זבחים וקידושין, את חוסר ההכרעה למי תינתן המצווה של תרומת הדשן ונקיטת הדין של כל דאלים גבר, וכמו כן אולי גם אותם שניים ינהגו לגבי כזית המצה שביניהם. אנו רואים שכאשר יש להכריע מי יקיים את המצווה מבין אנשים שונים, אין אנו מכריעים כי אם מסתלקים ונותנים לאלים לגבור, ובפשטות אין לחלק בין הרוצין והרצין לתרומת הדשן לבין הרוצין בכזית מצה.
ברם, גם בזה יש נראה שישנו הבדל מהותי. תרומת הדשן הינה מצווה אחת המסורה לכל הכהנים. אם ראובן הכהן תורם את הדשן, אף ששמעון לא זכה לקיים את המצווה בפועל בעצמו, סוף סוף המצווה התקיימה ביחס לכל הכהנים אשר המצווה נמצאת באחריותם הכוללת. לעומת זאת, כאשר ראובן ושמעון הולכים וכזית מצה ביניהם, אנו נדרשים להכריע האם ראובן יקיים אכילת מצה ושמעון לא יקיים, או ההפך, שלא כתרומת הדשן בה גם ראובן וגם שמעון וכל הכהנים יקיימו את המצווה, ורק יש למצוא איזה דרך להכריע מי יעשה זאת בגופו. יתר על כן, אם אנו מציעים פתרון של אלימות, יש לנו לדייק את הנדון דווקא בכזית של הפקר המוטל ביניהם ולא ששייך לאחד כל הכזית או חציו וצריך השני לגזול ממש את המצה כדי להשלים לכזית. אם בגזילה עסקינן, לא מסתבר כלל שנורה לזה לעבור ולגזול כדי שיהיה הכזית אצלו. ומתסבר שאף יש בזה עניין בוצע ברך נאץ ה' ומצווה הבאה בעבירה הפוגמים בקיום המצווה.
והנה, עד כאן התייחס הדיון לשאלה האם אנו מתערבים בין השניים שכזית ביניהם, ואם אנו מתערבים ונותנים לאחד מהם את הכל, למי נותנים. כעת נביא סוגיא מוכרת הבוחנת אפשרות נוספת, האם יש לשני האנשים שם לחלוק ביניהם את המשאב המבוקש חצי חצי, או שמא כל אחד פועל עבור עצמו.
זו הסוגיא בבבא מציעא, דף סב ע"א, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"כ. והנה, דעת ר' עקיבא מובנת עד למאוד, חייך קודמים לחיי חבירך, ומקור לכך בכתובים. בדעת בן פטורא, לעומת זאת, הציעו המפרשים שתי דרכים. דרך אחת, ביאר החזו"א, שכיוון שיש חיי שעה לשניהם ואם ישתו יחיו לפי שעה וכביכול חייו של אף אחד מהם לא ממש ידחו, אין חיי העולם של האחד יכולים לדחות את חיי השעה של השני. ובמילים אחרות, חיי שעה של שניים עדיפים על חיי עולם של אחד, כי חיי עולם אינם מהותית עדיפים על חיי שעה כיוון שכל אדם, בסופו של דבר, שעתו קצובה וחייו יסתיימו במוקדם או במאוחר. ודרך נוספת, ע"פ המנחת חינוך (מצווה רצג סקכ"ג), שלבן פטורא כ"א צריך ליתן לחבירו משום מצוות לא תעמוד על דם רעיך, ואין לעבור על האיסור משום פיקוח הנפש שלו הואיל ויש את איבוד הנפש של חבירו גם כן. וכיוון שכ"א נותן לחבירו, נמצאים שניהם במצב מאוזן וישתו שניהם את המים וימותו. נפקא מינא בין הדרכים במי שאינו מחוייב בלא תעמוד על דם רעיך, כגון קטן, שהשני חייב לתת לו והוא אינו חייב לתת חזרה, שאז למנח"ח הקטן ישתה ויחיה, וכן נפ"מ במקרה שבו אם אין מצילים את האחד אז השני מת מיד ואינו חי אף לא חיי שעה, כגון שיש ביניהם אמצעי מגן אחד ליריות וכדו', שאז לחזו"א כ"א לעצמו.
על כל פנים, על שתי הדרכים בדעת בן פטורא עונה ר' עקיבא תשובה אחת. חייך קודמים לחיי חבריך זהו עיקרון יסוד, ומתוקף יסוד זה יכול כ"א לדאוג לעצמו ולדחות את חיי השעה של החבר עבור חייו שלו, וכן גם אין אתה מצווה בלא תעמוד על דם רעיך במקום שדמו של רעיך בא להיות קודם לדמך שלך. ברם, יסוד זה של ר' עקיבא אינו שייך אלא בענייני חיים ומיתה, אך בעניינים אחרים, כגון אכילת הכזית מצה במקרה דנן, תשובת ר' עקיבא על בן פטורא אינה עומדת ויש לברר האם נקבל את הצעת החלוקה של בן פטורא.
והנה, כפי שהיסוד חייך קודמים לחיי חבריך אינו שייך בכגון שהנדון הוא על כזית מצה, כך גם הציווי של לא תעמוד על דם רעיך העומד בבסיס טענת בן פטורא לפי המנח"ח אינו שייך. לפי זה, מסתבר שלא יהיה שייך לחלוק את המצה, כי אם כ"א לעצמו או שכל המקודש מחבירו קודם לחבירו וכדלעיל. אך אם בן פטורא מחלק את המים משום שהוא רואה חשיבות רבה בחיי שעה, חצי חיים, כך שחיי העולם של האחד לא יוכלו לדחות את חיי השעה של שניהם, יש צד ומקום לחלוק את הכזית המושלם לשני חצאים אם יש באותם חצאים חשיבות משמעותית אף שאינם כשיעור. אם כן, יש להבין מה משמעות יש לחצי שיעור במצוות.
בגמרא ביומא, דף עד ע"א, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לגבי אכילת ככותבת ביוה"כ ולגבי איסורים בכלל, האם חצי שיעור אסור מן התורה, שלרבי יוחנן אסור כיוון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ולריש לקיש מותר מן התורה כיוון שאכילה אמר רחמנא וליכא. בביאור דעתו של ר' יוחנן, העלו המפרשים שני אפשרויות. אפשרות אחת כי מדובר בסימן, כלומר, מכיוון שחצי השיעור יכול להצטרף עם חצי שיעור אחר, הרי הדבר סימן לכך שחצי השיעור בעצמותו הוא איסור. אלמלא היה חצי שיעור חפצא של איסור, לא היה גופו איסור גם כאשר היה בא יחד עם חצי שיעור נוסף. ואפשרות נוספת כי מדובר בסיבה, כלומר, בחינה של חשש וסייג שמכיוון שחצי שיעור עלול להצטרף לחצי שיעור אחר וביחד יהיה איסור, אזי יש איסור גם בחצי שיעור לבדו. ומעתה נאמר, כי לטעם האחרון חצי שיעור במצווה אינו שייך, שכן למצווה איננו חוששים ומחמתה איננו מסתייגים ח"ו, אך לטעם הראשון שאיסור בשיעור מגלה כי גם חפצא של חצי שיעור יש בו איסור, יש מקום לומר שחפצא של מצווה בשיעור מגלה כי גם בחצי שיעור יש חפצא של מצווה, ואולי כן הדין בחצי שיעור מצה, עד כדי שיחלקו השניים את המצה ביניהם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה