מלחמת מצווה והחוזרים
מלחמת מצווה והחוזרים
בשופטים (פרק כ מפסוק א), כי תצא למלחמה על אויביך וכו', והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם וכו' ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וכו', ודיברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וכו'. ע"כ.
וכך כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות מלכים (הלכה א), אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. ע"כ.
ומזכיר הרמב"ם את הקריאה לעם, בריש פרק ז, אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה, שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו. ע"כ. והגיה הראב"ד וכתב, אפשר להיות זה לעניין אל ירך לבבכם, אבל לעניין השאר החוזרים מעורכי המלחמה לא נאמר אלא למלחמת הרשות אבל לא למלחמת מצווה והכי איתא בגמרא. עכ"ד.
ועל פניו הגהת הראב"ד מתבקשת מאליה, וכפי שהעיר הכסף משנה (שם), ולא ידענא מאי אתא לאשמועינן דהא משנה שלימה היא (סוטה פרק ח משנה ז) וכתב רבינו בפרק זה בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. עכ"ד. ותמיהה קטנה היא על הראב"ד ומרובה ממנה על הרמב"ם.
בשיעורי הרב סולובייצ'יק למסכת סנהדרין (דף כ ע"ב) הציג הגרי"ד שני דינים בחובתו של הפרט להילחם. הנה, יש לפרט חובה להילחם כחלק מהכלל, מתוך שהוא חלק מהציבור והציבור עורך מלחמה. ומלבד חובה זו של היחיד כחלק מהכלל, פעמים שיש גם חובה אישית על היחיד להילחם כגון מתוקף מצוות עשה להחרים שבעה עמים ולא תעשה של לא תחיה כל נשמה וכו', וכן מצוות עשה לאבד זכר עמלק וכדו'.
והנה, מי שבנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו או ארש אשה ולא לקחה, שיש להם הצדקה לחזרה מעורכי המלחמה, הצדקה זו מאפשרת להם לצאת מכלל הציבור ולא להיות חייבים מתוקף המלחמה שהציבור מקיים. המאפיינים הייחודיים שלהם מאפשרים לחלק ולנתק אותם מן הציבור. ברם, במקום שיש בו בנוסף גם חובה להילחם על כל יחיד ויחיד, כגון שבעת העמים, אין לכרם או בית שום שייכות לפטור מן המצווה. המצווה הרובצת על היחיד אינה תלויה בכרמים ובתים ואין שום סיבה שתסתלק. מטעם זה, אומר הגרי"ד, דעת הרמב"ם שקוראים את פרשת החוזרים במלחמה אפילו במלחמת מצווה, כי פרשת החוזרים באמת פוטרת מצד דין המלחמה, רק שעדיין מחוייבים להילחם בתורת יחידים.
אלא שהדברים עולים יפה לגבי מלחמת מצווה של מלחמה בעמלק או בשבעה עממין, שבהם בנוסף לחובה כחלק מציבור ישנן גם מצוות על היחיד וכפי שנתבאר, אך בסוג הנוסף של מלחמת מצווה, עזרת ישראל מיד צר, לא מצינו חובה נוספת על היחיד, ולכאורה, על פי האמור, החוזרים מעורכי המלחמה צריכים להיות פטורים לחלוטין. על כך כתב הגרי"ד שאפשר ואין הכי נמי, והחיוב של החוזרים אינו אלא במלחמת עמלק ושבעת העמים, או שמא גם במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר ישנו חיוב נוסף על היחיד מצד שהמלך יכול לכופן לבוא למלחמה כיחידים, ולא מצד חלקם בציבור, ולכן לא חילק בזה הרמב"ם בין מיני מלחמת מצווה.
ועל כל פנים, בנקודה דקה זו חולק הראב"ד. דעת הרמב"ם שיש לקרוא את פרשת החוזרים במלחמה אף במלחמת מצווה שבה היחידים מחוייבים בה מצד החובה האישית הרובצת עליהם, הואיל ומועילה הקריאה לעניין זה שהחוזרים פטורים מצד חלקם בציבור. ולזה הראב"ד אינו מסכים, כי כל עוד הבונה בית והנוטע כרם בפועל אינם חוזרים לביתם, תהא הסיבה אשר תהא, לא שייך לקרוא להם את הפרשה ילך וישוב לביתו. הרי נמצאו דברי הרמב"ם מיושבים, והגהת הראב"ד אינה מובנת מאליה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה