תקיעות ובל תוסיף
תקיעות ובל תוסיף
בראש השנה, דף טז ע"א, אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן. ע"כ. למה תוקעין ומריעין לפני תפילת מוסף של ראש השנה כשהן יושבין ושוב תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת מוסף, על מנת לערבב ולבלבל את השטן.
והקשו התוספות (ד"ה ותוקעים), תימה, הא קעבר משום בל תוסיף. כלומר, בכך שתוקעים פעמיים, תקיעות דמיושב ולאחר מכן תקיעות דמעומד, מעבר לחיוב התקיעות היחיד שבמצוות התורה של תקיעת שופר, לכאורה עוברים באיסור בל תוסיף. וכך שאלו ראשונים נוספים, הרשב"א, הריטב"א, תוס' הרא"ש ועוד.
וענו התוס', ויש לומר, דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצווה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל, וכן תוקע וחוזר ותוקע. עכ"ד. בל תוסיף, לשיטתם, הינה הוספה בגוף המצווה, כגון חמישה בתים בתפילין, ארבע ברכות בברכת כהנים וכדו', אך אין כל איסור לקיים מצווה כהלכתה ולכפול ולעשות אותה פעם נוספת. כך אין פגם באכילת מצה ב' פעמים, בנטילת לולב פעמיים או בביצוע סדר תקיעת שופר יותר מפעם אחת.
והטעם שתוקעים בשופר פעם נוספת, אומרים התוס' (ד"ה כדי), כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא. עכ"ד. פירוש, כאשר שומע השטן קול שופר פעם אחת הוא עדיין אינו מתערבב, אך כאשר שומע בפעם השנייה, בטוח הוא שלא מדובר בתקיעות של ראש השנה אלא בתקיעות של והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה פרק כז פי"ג), שופר הגאולה, ואז מתערבב השטן ואין לו פנאי לקטרג.
וכשנעיין בדברי רש"י (ד"ה כדי) נבחין בהבדל דק. רש"י פירש, שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו. עכ"ד. כלומר, ערבוב השטן לא נגרם מהכפלה של מצוות תקיעת השופר, כפי שהדגישו תוס', אלא מכך שרואה את ישראל מחבבין את השופר על ידי שהופכים ומתעסקים במצווה זו כה הרבה. רוצה לומר, ישראל מרחיבים ומוסיפים בגוף מצוות התקיעה בשופר, והוספה המלמדת על חיבוב, כגון זו, מבלבלת השטן.
אכן, אם נדקדק שלרש"י לא מדובר בהכפלה חיצונית של מצווה שלמה, מצוות התקיעה בשופר פעמיים, אלא מצווה אחת שדשים מרחיבים ומוסיפים בגופה, הדרא קושיא לדוכתא מדוע הוספה זו אינה בכלל בל תוסיף.
והרשב"א כתב שעניין בל תוסיף אינו קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך. ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואף על גב דבקיאינן השתא בקיבועא דירחא, ומכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי, אלמא כל לצורך ב"ד גוזרין ומוסיפין והרשות בידן, וה"ה בבל תגרע לצורך כגון י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה תקעו עמדו וגזרו שלא לתקוע וכל זה לצורך, והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור. כן נ"ל. עכ"ד.
וכך יש לומר אף לדרכו של רש"י, שבכל מקום ואופן שראו חכמים לתקן ולהוסיף לצורך הם עמדו ותיקנו והוסיפו, כגון בהוספת תקיעות שופר. ומכיוון שיש בתוספת גדר המצווה של לא תסור, שוב אין איסור של תוספת על התוספת הואיל והתוספת עצמה הינה עיקר הדבר, הציווי של לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
ובאמת צריך להבין, מדוע התוס' אינם מקבלים את טענת הרשב"א. מפני מה אינם מסכימים לכך שחכמים יכולים לתקן ולהוסיף מדעתם, להגדיר את אותה התוספת כמצווה בפני עצמה מצד הגדר של לא תסור, ואז לא יהיה בכך בל תוסיף.
הרמב"ן בפרשת ואתחנן (פרק ד פסוק ב) כתב כך, לא תוסיפו, כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות, וכן לא תגרעו, לשון רש"י וכו'. ולפי דעתי, אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה דף יד ע"א) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם וכו'. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקדוש ברוך הוא בתורה. עכ"ד.
לפי הרמב"ן, אפילו הוספת חג כירבעם, או להבדיל, כפורים וכחנוכה, הרי הם בכלל בל תוסיף, אם לא נוספו על פי נביא שאז המקור לאיסורם הוא אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה. ומה שבפורים ובחנוכה בפועל אין איסור, הוא משום שיש להם מקור ורמז בתורה. פורים כפי שמובא שם בירושלמי, ומאמר אסתר קיים את דברי הפורים האלה ונכתב בספר וכו' וחנוכה כמש"כ הרמב"ן בריש פרשת בהעלותך, אמר לו אהרון ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם. רק מיני אלו יכולים חכמים לתקן, ומלבד זאת גם יכולים תקן חכמים בגדר של גדר, ובלבד שידע שהאיסור הוא משום הגדר ולא מפי הקב"ה בתורה.
ואפשר שהתוספות הלכו בדרכו של הרמב"ן, וסוברים כמותו שחכמים אינם יכולים לעשות כל תוספות שיבחרו ולהגדיר זאת בלא תסור, מלבד כאשר ישנם מקורות ורמזים לזה מן התורה. וכיוון שכך, גם התוספות שהוסיפו חכמינו כגון בתקיעות, צריך היה להיות בהן בל תוסיף אלמלא ההבחנה שהבחינו התוס' שהאיסור להוסיף הוא בגוף המצווה ולא בכפילות המצווה בשלמותה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה