אחינו אתה
אחינו אתה
בוילך (פרק לא פסוקים י ויא), ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. ע"כ.
וקריאה זו קוראה המלך, וכך אמרו חז"ל במשנה במסכת סוטה (פרק ז משנה ח), פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו', חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. וממשיכה המשנה ומספרת, אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה אחינו אתה. ע"כ.
אגריפס המלך מזרעו של הורדוס היה, וזלגו עיניו דמעות בהגיעו לפסוק מפני שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות. בקשר לזה אמרו לו חכמים אל תתיירא אחינו אתה, משום שאמו מישראל. והנה, בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"ב) אמרו על כך, תנא משמיה דרבי נתן, באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לאגריפס, והאריכו להביא שם מימרות רבות בגנות החנופה, מאיסותה ותמורותיה השליליות. אכן, מובאת שם בין המימרות גם המימרא הבאה, דרש רבי יהודה בר מערבא ואיתמיא רבי שמעון בן פזי, מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, והיינו משום שעושה כן כדי שלא יבוא לו הפסד בגופו או בממונו.
ולכאורה דרשה זו סותרת לשאר המימרות לפניה ולאחריה שהאריכו בגנות החנופה, והלא מן הסתם כל חנופה לא נעשית אלא כשיש לדבר השלכה על גופו או ממונו של האדם. ותמוה הוא, כי אף שנראה שהמימרא עומדת בסתירה לכל מהלך הסוגיא, לא הציגה הגמרא את המימרא כדעה חולקת אלא הזכירה אותה בינות המימרות כבדרך אגב. ועוד יש לתמוה, כי כמו שנמצאנו למדים שיש מחלוקת האם מותר להחניף במקום הצורך, והגם שיש המתנגדים לחנופה נחרצות בשום פנים ואופן ומאריכים בגנותה, סוף סוף אלו ואלו דברי אלוקים חיים, במה הדבר שונה מכך שהחכמים המוזכרים במשנה נהגו בחנופה במקום הצורך ובעצם גילו בכך דעתם ההלכתית שמותר להחניף במקום הצורך. מדוע אם כן סותמת הגמרא במילים חמורות שבאותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, וכפי שבאמת קרה שנחרב בית המקדש השני בימיו של אגריפס, והרי מחלוקת היא האם מותר להחניף או לא ואותם חכמים נקטו כאחת השיטות. משום מה נחשב מעשה זה כה ברור בחומרתו.
אכן, בהסתכלות נוספת ברור כי אין בדבר שום מחלוקת, ומהאי טעמא לא הציגה הגמרא את המימרות כחולקות או את החכמים שבמשנה כמאן דפליגי. וגדר הדבר, מבואר בתוס' (ד"ה אותו) וא"ד, מלך חזר ושנה עליו מקרב אחיך תשים עליך מלך דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל, וזו הייתה החנופה שמלך בזרוע שלא כדין תורה והודו לו והחזיקו בכך, נהי שלא יוכלו למחות, היה להן לשתוק ולא להחזיקו. עכ"ד. כלומר, שאכן הדין עם המימרא שמותר להחניף כשהיראה מחייבת זאת, אך כאן החנופה האקטיבית אינה מחוייבת המציאות כי די בכך שהיו שותקים ולא היה נעשה לחכמים דבר. אותה חנופה מאוסה ומזיקה הינה החנופה האסורה שאין הכרח והיתר לגביה, וכלשון תוס' שם, אינו חושש על יראת הקדוש ברוך הוא ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה. שאם היה לחכמים איזשהו יחס כלפי עין של מעלה, הרי לא היו פועלים יותר מן המינימום ההכרחי לעמוד בשתיקה. ומדרישה מתבקשת זו נגזרת גם החומרה הרבה שבחנופה.
ר' משה פיינשטיין באגרות משה (או"ח ח"ב סי' נא) הביא את השאלה הבאה וא"ד, הנה בדבר רופא יהודי מהמפורסמים שבמדינה שרבים צריכים לו להיות בהתקרבות אתו והוא איש בעל מדות רחמים וצדקה באופן גדול וגם עושה הרבה טובות לעניני הקהלה, אבל הוא נשוי נכרית ומטעם זה אין מכבדין אותו בביהכ"נ בשום כבוד והרופא רואה בזה התרחקות מהקהל ומדוכא מאד מזה ולכן רוצים כתר"ה וראשי העיר לכבדו לפעמים בפתיחת וסגירת הארון וכדומה. וגם הוסיף כתר"ה להעיר שמצד הקפדתו על אנשי העיר ברור שרק כל זמן שאמו הזקנה שהיא שומרת תורה בחיים עושה מה שעושה לטובת הקהל אף שמקפיד עליהם ואחר חייה יתרחק מן הקהל ויהיה הפסד גדול להקהל בכלל וליחידים בפרט ורוצה כתר"ה לידע דעתי בזה.
וכתב לדון לאסור מצד החנופה שבדבר, שכיוון שהוא דבר שמכבדין בזה ואין מן הראוי לכבד לבעלי עבירות בזה נמצא כשמכבדין אותן בפתיחת וסגירת הארון וכדומה הוא חניפה שאסור כמפורש בסוטה, אבל מצד עצם ענין פתיחת וסגירת הארון להניח לבעל עבירה ליכא שום איסור. והמשיך ומצא צד להקל גם מצד איסור חנופה, שאפשר שכל איסור חנופה הוא רק בכגון אגריפס שאמרו לו אחינו אתה שיש בזה הסכמה על האיסור ועל דין שקר, אבל להחניף בעניינים שלא שייכים לומר שהוא מסכים להאיסורים ודברים הרעים שעושה אפשר שליכא איסור כלל כגון לשבחו ביפיו ובחכמתו בעניני העולם ובמדותיו אף אם מגזמים מעט משום שצריכים לו, וכן הוא לכבדו בפתיחת וסגירת הארון וכדומה שהוא רק ענין כבוד בעלמא ולא נראה מזה שום הסכם למעשיו הרעים, כי להכל ידוע על מה מכבדים לו שהוא בשביל שרבים צריכים לו.
ועפי"ז כתב האג"מ שהגם שצריך להתרחק אף מחנופה כזו שמשבחו יותר ממה שהוא ראוי, משום שאולי יש בזה חנופה, אבל כיוון שאין איסורו ברור ויותר נוטה שאין בזה איסור אלא מעלה טובה הוא להתרחק אף מחנופה כזו, יש להקל אם רואה כתר"ה וראשי העיר אשר יש צורך גדול להקהל ולאנשי העיר שיכבדו אותו באיזה דבר בביהכ"נ כהא דפתיחת וסגירת הארון וכדומה אבל לא לקריאה בתורה. ע"ש. ברם, לפי מה שאמרנו נמצא שיש צד יותר ברור להקל בדבר, כי הצורך של הקהל באותו האיש אינו רק שיקול בעלמא לתפוס את הצד המיקל, אלא הינו פרט חשוב החסר בעצם הגדרת הדבר כחנופה. לפי מה שנתבאר, כאשר יש צורך ובגינו נעשית החנופה, על כך נאמר בגמרא שמותר להחניף לרשעים, כי מהות האיסור, כפי העולה מתוס', שמתעלמים מהעין של מעלה לחלוטין, והיינו דווקא כאשר מתחנפים למרות שאין צורך בחנופה, כגון שאפשר בשתיקה ובכל זאת מתחנפים. אבל כאן שיש צורך בחנופה אקטיבית ואין במעשה החנופה התעלמות מעין של מעלה, שוב יסוד איסור החנופה נעקר מן השורש ויש להתיר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה