מלא את המשכן בפקודי (פרק מ פסוק לד), ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. מפני מה פרשת פקודי וספר שמות נגמרים בהשראת השכינה בקרב עם ישראל, יש לומר בפשטות כדי לסיים בדבר טוב, כפי שציינו התוס' בסוף מסכת נידה (דף עג ע"א ד"ה תנא) ובמקורות רבים נוספים. אך נראה שמעבר לסיום בדבר טוב, יש ליתן את הדעת על כך שספר שמות פותח, פסוקים בודדים מתחילתו, בתיאור השעבוד, עבודת הפרך, העינויים והמרורים. נמצא שהספר פותח בשעבוד, בדיוטא תחתונה, ומסיים בהתעלות ובהשראת השכינה, ולא בכדי. הרמב"ן בהקדמה לספר שמות עמד על הדבר וא"ד, נתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל וכו', וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ד. רוצה לומר, אין מדובר כביכול ...

 יעשו עוד בויקהל (פרק לו פסוק ו), ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. ע"כ. בפשטות משה ציווה להודיע שיפסיקו להביא תרומה לבניית המשכן מפני שאין בה צורך, ככתוב בפסוקים הסמוכים, (פסוק ה) מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, וכן (פסוק ז) והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. אך אמרו חכמינו בגמרא בשבת (דף צו ע"ב), הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים וגו', גמר העברה העברה מיום הכפורים. ע"כ. כלומר, אף שהמלאכה נשלמה, הטעם לפי מסקנת הגמרא לכך שמשה הודיע לעם להפסיק לתרום הוא משום מלאכת הוצאה בשבת, אבל אלמלא כן משה לא ראה צורך לומר לעם להפסיק.  במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) מביאה הגמרא מחלוקת בעניין בדיקה של עני טרם הנתינה לו, אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, אי בעית אימא קרא...

שתי שבתות ומיד נגאלים בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. אמרו חז"ל במסכת שבת, דף קיח ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ע"כ. וצריך להבין מדוע שבת, מדוע שתיים ומדוע מיד נגאלים. כמו כן יש לברר האם אותן שתי שבתות היו צריכות להישמר ברציפות או די להן להיות אף בדילוג. הבנה אפשרית במדרש היא שאכן לאו דווקא שבת, כלומר, שבאותה מידה אילו היו ישראל משמרים מצוות אחרות בשיעור מסויים היו נגאלים. מתוך כל המצוות האפשריות שיכלו להיגאל בזכותן, נקטו חז"ל במצוות השבת ובשיעור מסויים של שמירת שתי שבתות, אבל מבחינה עקרונית יכלו גם לנקוט בכל מצווה אחרת ובשיעור המתאים לה להבאת הגאולה. אך קצת קשה להבנה זו מהו הדגש שישראל היו מיד נגאלים. ישראל היו זכאים וכשרים להגיע לגאולה על ידי שמירת שבתות או שאר מצוות בשיעור מסויים, אבל ביחס רגיל של מצווה והזכות הניתנת בעבורה, אם כעת ממש ואם בהמשך, ומהו עניין הדחיפות והמיידיות שנקבו חז"ל ששמירת השבתות גוררת מיד את הגאולה מבלי שיהוי כלל, וצ...

מנות ומתנות במגילה (דף ז ע"א), תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. ע"כ.  כתב התרומת הדשן בסי' קיט, שאלה, בני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו. תשובה, יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כדמשמע בגמ' פ"ק מגילה ז ע"ב דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי. עכ"ל. כלומר, לדעת התרומת הדשן גדר משלוח מנות איש לרעהו הוא שהאיש יספק לרעהו סעודה, דהיינו שתי מנות מאכל או משקה. ממילא, הואיל ואין שייכות בין סדינים וחלוקים לסעודה, לא שייך שיתקיים בהם מצוות משלוח מנות...

לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק כח פסוק ב), ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ע"כ. אמרו בגמרא במגילה (דף יב ע"א) על המלך אחשוורוש, בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. ופרש"י, שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים. ע"ש. ועוד אמרו שם, והקשות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליה, אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם. ע"ש. היינו בלשצר מלך בבל שהשתמש בכלי המקדש שנבוכנצר בזז במשתה שערך, כמסופר בספר דניאל (פרק ה), ובעוד המשתה בעיצומו הופיעה יד שכתבה על הקיר מנא מנא תקל ופרסין, דהיינו נספרו ימיך וסופך הגיע, נשקלת במאזני צדק ונמצאת חסר ומלכותך תחולק ותינתן למדי ופרס. אם כן אומרת בת קול לאחשוורוש, הראשונים כלו מפני הכלים ואתם שונים וחוזרים על אותו המעשה. ויש לדייק, כי בת קול הכריזה על אחשוורוש כליה כמו בלשצר רק משום ששנה והשתמש בכלי המקדש, אבל על המעשה הנזכר קודם לכן, שלבש בגדי כהונה, לא אמרה כן. וצריך להבין במה נשתנו ב...

 לתת ולקחת בתרומה (פרק כה פסוק ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. ע"כ. וידועה השאלה מדוע השתמש בלשון ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה. מדוע קרא לנתינת התרומה למשכן בשם לקיחה. הבכור שור, הספורנו ועוד ראשונים כותבים כי היה מעורב בתהליך גורם נוסף, גזברים, שהם היו אלו שלקחו מהעם מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, ומטרת הלקיחה תהיה לי לשמי, כפי שמדגיש רש"י. ונראה שהמשמעות של עירוב הזברים בהעברת התרומות, אין בו עניין של תיווך גרידא כי אם עניין מהותי, שמוטלת חובה על הציבור של עם ישראל ליתן תרומה למקדש, וההיכי תימצי לקיים חובה זו ולתתה למקדש הינה באמצעות לקיחה של הגזברים מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. אכן, החובה אינה מוטלת על האנשים הפרטיים כי אם על הציבור, ובמרחב זה ישנה המשמעות של נדבת לבו של האדם הפרטים החף מחובה לבוא ולתת לגזבר תרומה. הגזבר, מנגד, מקיים בשם הציבור את חובת התורה באמצעות התיקחו את תרומתי מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. המלבי"ם אומר (דברי הימים א פכ"ט פי"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, דהיינו שכל הקניינים מתייחסים לה' ושלו...

חיובו ואיסורו של ממון המזיק במשפטים (פרק כא פסוק לה), וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. ע"כ. היינו חיוב תשלומים של אדם על ממונו שהזיק. חקרו האחרונים מה יסוד החיוב של אדם על ממונו שהזיק. האם אדם חייב בתשלומים בנזקי ממונו מפני שממונו שהזיק הרי הוא כמו גופו שהזיק לעניין זה, אלא שנתנה התורה החרגה אם שמר על ממונו שיהיה פטור על נזקיהם, או שנחשב הדבר לסוג של אונס כאשר הממון הזיק חרף השמירה בשעה הבעלים שמרו ברמה הנדרשת מהם אך לא מעבר לכך. זהו צד אחד, והצד השני הוא שיסוד החיוב נגזר מכך שאדם צריך לשמור על ממונו שלא יזיק, ואם הממון הזיק זאת אומרת שהאדם לא ביצע את מחוייבותו לשמור כדין ועל עצם הפרת התחייבות זו מתחייב בתשלומים. במילים אחרות ובקצרה, צדדי הנדון הם האם אדם מתחייב על ממונו שהזיק מפני שכאילו הוא הזיק, או שמתחייב משום שעבר על המחוייבות שלו לשמור על ממונו. הרמב"ם הציג את החיוב של נזקי ממון (הלכות נזקי ממון פ"א ה"א) בלשונו הבהירה וז"ל, כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יג...

שרי אלפים ושרי מאות ביתרו (פרק יח פסוקים כא וכב), ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו איתך. ע"כ. הצעת יתרו אם כן, שבמקום ערכאה משפטית אחת של משה שכל עומס עשיית המשפט בעמ"י יהיה על כתפיה, דהיינו על כתפיו, תהיינה ערכאות נוספות שהתיקים יעברו דרכן כמסננת קודם לכן. כוח האדם עבור זה יהיה כך שעשירית מהעם יהיו שופטים בערכאה הנמוכה, אחד מתוך חמישים יהיה בערכאה השנייה, מיאית יהיו בערכאה השלישית, אלפית בערכאה הרביעית, ורק תיקים שלא יגיעו להכרעה באף אחת מהערכאות יגיעו להכרעה אצל משה. עם ישראל במדבר מנה כשש מאות אלף גברים מגיל עשרים. ככל הנראה הייתה כמות דומה של נשים וכמות גדולה פי כמה של ילדים קטנים מגיל עשרים, בסך הכל מליונים בודדים. ברם, אם אנו באים לעשות חשבון כמה מקרים באים לדון בכל יום, נדמה שאפשר להתייחס לגודל האוכלוסיה כשש מאות אלף, אוכלוסיית הגברים הבוגרים, שכן הנשים והילדים לא פעלו בנפרד מהם ולא יצרו סכסוכים משלהם בא...

קשין כקריעת ים סוף בבשלח (פרק יד פסוק טז), ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ע"כ. חז"ל הזכיר ו כמה דברים שקשים כקריעת ים סוף. בפסחים, דף קיח ע"א, אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכו', אמר רבי אלעזר בן עזריה קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף. ע"כ. ובמסכת סוטה (דף ב ע"א) ובסנהדרין (דף כב ע"א), אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' בזווג שני. ע"כ. ויש לתמוה, מה הפשט בהשוואת הקושי של מזונותיו של אדם ויציאותיו לקושי של קריעת ים סוף. הדברים הראשונים הם קשיים וחסרונות ברורים של האדם המוגבל והגשמי העמל לפרנסתו והנצרך לנקביו, וה' יתברך, להבדיל, פועל דברים נשגבים ועל טבעיים כקריעת ים סוף. מה לפלא ניסי עם מגבלות גשמיות. יתר על כן, לה' אין שום קושי ח"ו לקרוע את ים סוף, בניגוד לפרנסה ונקבים שהם באמת קשיים עבור האדם. וכן צריך ביאור מה הקושי לה' כביכול לזווג זיווג שני עד כדי שקבעה הגמרא כי יש בכך קושי כקריעת ים סוף, שאף ב...

צדקה ותענית בברכות, דף ו ע"ב, אגרא דתעניתא צדקתא. ע"כ. פירוש, השכר על התענית הוא הצדקה שנותנים לערב לפרנסת העניים שהתענו היום. כך ע"פ רש"י. בדף לב עמוד ב ישנה גם כן התייחסות לתענית ולצדקה, אמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו. ע"כ. וצריך להבין את היחס שבין שתי האמירות, שבעוד מהאמירה הראשונה שההגעה לזכות של צדקה היא השכר של התענית משמע שהצדקה גדולה מהתענית, שאלמלא כן הרי היה לנו לומר שהשכר של התענית הוא עצם הזכות של התענית עצמה ולא הזכות של הצדקה המסונפת אליה, האמירה השנייה אומרת בדיוק להיפך, גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. המהרש"א בחידושי אגדות ביאר את דברי הגמרא בדף ו באופן אחר מרש"י, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה. עכ"ל. דהיינו שהתענית נשלמת ומזדכים בעבורה על ידי הצדקה הניתנת לאחר מכן, הואיל והצדקה מקזזת את הנאת השכר המורווחת לו מן התענית. ובעצם, כאשר נותן את הצדקה שלאחר התענית הרי הוא זוכה בשכר של תענית, וכ"כ המהרש"א בדף ל...

המאור הקטן בבא (פרק יב פסוק ב), החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה. ע"כ. התורה מצווה אותנו לקדש את החודש, כלומר לקבוע מתי יחול ראש החודש על פי מולד הירח. בניגוד לאומות העולם שלהם יש לוח שנה שמבוסס על השמש, לוח קבוע וסטטי, הלוח העברי מבוסס על הירח שמשתנה בכל חודש. זהו הביטוי לייחודיות של עם ישראל, שלא רק חי לפי הזמן אלא יוצר ומקדש אותו. הבינה המלאכותית מביאה בקשר לזה את המדרש הידוע במסכת חולין (דף ס ע"ב), רבי שמעון בן פזי רמה (בראשית פ"א פט"ז) ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ע"ש. והשאלה עולה מאליה, במה חטא הירח שטען טענה טובה ובתגובה לכך נתמעט. ההסבר הפשטני הוא שהירח נענש מתוך שדיבר בקנאה וגאווה. הירח רצה להיות המאור היחיד ובבקשתו רצה לצמצם את השמש. הקב"ה הראה לו שגם אם יש אמת בדבריו, הדרך שבה הוא הביע אותם הייתה שגויה. במקום לדבר מתוך ענווה ורצון לתקן, הירח דיבר מתוך רצון להתגדל על חשבון הזולת ולכן נתמעט ה...

איך פורכים קל וחומר בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ. ואיך ישמעני פרעה, אומר רש"י, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ונראה לדון במבנה המופשט של קל וחומר וכיצד פורכים אותו. בבבא קמא, במשנה בדף כד ע"ב, נחלקו חכמינו במחלוקת ידועה וא"ד, שור המזיק וכו' ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק. אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברה"ר לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. אמר להם אף אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל, ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. ע"ש. ר' טרפון וחכמים נחלק...

שירדו מנכסיהם בשמות (פרק ד פסוק יט), ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ע"כ. ופרש"י, כי מתו כל האנשים, מי הם, דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. עכ"ל. ומקור הדבר בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שהביאה בעניין שימוש בדבר הנולד כפתח להתרת נדרים, מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד, ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתי והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם, אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהן. ע"כ. כלומר, השבועה שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים יכולה להיות מותרת משום שינוי המצב שהאנשים המבקשים את נפש משה מתו, ומיתה היא דבר הנולד, או שירדו מנכסיהם וכיוון שהעניות היא דבר המצוי אין זה כנולד. ואם תאמר ומה בכך שירדו מנכסיהם וחשובים כמתים, הרי כל עוד אינם מתים ממש יכולים הם לבקש את נפשו של משה, מבאר הרא"ש שכיוון שעניים הם לא היו יכולים להזיקו שאין דבריהם נשמעים. ואם תוסיף לשאול מדוע עניות נחשבת לדבר המצוי י...

ברוך שם יעקב ומשה בויחי (פרק מט פסוק א), ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ע"כ. מביא רש"י, ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. עכ"ד. והדברים מובאים בגמרא במסכת פסחים (דף נו ע"א), ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.  וממשיכה הגמרא, אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא בחשאי, אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין ובנהרדעא דליכ מינין עד השתא אמרי לה בחשאי. ע"כ. כלומר, כמו בת המלך שאוכלת המאכלים בהסתר משום שהיא צריכה את המאכלים אך מצטערת שהדבר יתג...

קטן ובן נח בנח (פרק ט מפסוק ד), אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם. ע"כ. הרי חלק משבע מצוות שנצטוו בהן בני נח, אכילת איבר מן החי ושפיכות דמים. כתב הרמב"ם מהלכות מלכים (פרק י ה"ב), ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות. עכ"ל. והביא החתם סופר בשו"ת (יו"ד סי' שיז) שנשאל על כך, והרי לא ניתנו השיעורים אלא לישראל לבד וכבר כתב הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת יב ולבן יג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שיעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיוון שאין שיעורין לבן נח מאי טעמא יפטר הקטן. והשיב החתם סופר שהקריטריון אצל בן נח אכן אינו אותם שיעורים של בת שתים עשרה ובן שלוש עשרה והבאת שערות כמו בישראל אלא כל ששכלו שלם כראוי הוה גדול ופחות מזה הוא קטן. והנה, ישנו כלל בגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, דהיינו שאין דבר שמותר לישראל ואסור לנכרי. לפי זה כתבו האחרונים שכמו שעכו"ם ק...

אל תרגזו בויגש (פרק מה פסוק כד), וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. ע"כ. פרש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. עכ"ד. ופירוש תרגז, מבאר רש"י במסכת תענית (דף י ע"ב) תתעו, דהיינו שיתעו בדרך מפני שיעסקו בדבר הלכה. כאמור, הגמרא בתענית (שם) פירשה את הפסוק אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. אך התוספות (ד"ה אל) הביאו דברי חז"ל אחרים, ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עכ"ל. ולשון המדרש בבראשית רבה הוא אל תעמידו עצמכם מדברי תורה. ע"ש. ובפשטות חולק המדרש על הגמרא, שלפי הגמרא יש להפסיק מדבר הלכה על מנת שלא יתעו בדרך מתוך התעסקותם בדבר אחר, ולפי המדרש אין להפסיק מדבר הלכה לצורך מעבר מוצלח של הדרך. על דברי רבי אלעזר תמהה הגמרא (שם) איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין להישרף וכו', ומיישבת לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני. ע"כ. הרי מבחינה הגמרא בין לימוד של שינון וציון לבין לימוד של עיון וליבון שהראשון הכרחי והאחרון בעייתי. ויית...

שני גדיי עיזים בתולדות (פרק כז פסוק ט), לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ע"כ. שני גדיים, מבאר רש"י, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, דהיינו חגיגה. האחרונים מבארים שהדבר הועיל לעניינו של יעקב, שכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה שימנע מיצחק להוסיף ולאכול לאחר מטעמיו של יעקב את מטעמיו של עשיו. הבית הלוי הביא את דברי המדרש רבה (סה יד), טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל ותמה מה כוונת המדרש ומה שייכים לכאן שעירי יוה"כ. עוד יש להבין, כתב הבית הלוי, מדוע רבקה עשתה כ"כ השתדלות עבור ברכות העוה"ז שבהן ברך יצחק את יעקב, ומדוע גם הייתה לו סייעתא דשמיא כה גדולה עבור ברכות אלו. ועוד קשה, שהרי היום רואים שבעיקר בני בניו של עשיו נהנים ומתברכים בענייני העוה"ז ולא בני בניו של יעקב שנתברך בברכות אלו. השיב הבית הלוי, כי נראה שיעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות מפני שידע שהברכות יהיו מענייני העולם הזה והן יותר מתאימות לעשיו, ומשום הכי גם יצח...

נעשה שותף בבראשית (פרק ב פסוק א), ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ע"כ. אמרו חז"ל בגמרא בשבת (דף קיט ע"ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ע"כ. כלומר, ויכלו בלשון רבים, הקב"ה והמתפלל בערב שבת ואומר ויכולו. וכיצד ואיך נעשה שותף להקב"ה, מבאר המהרש"א בחידושי אגדות, כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו, וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר וכו' כן עדותו במאמר והו"ל שותף במאמר. והוסיף המהרש"א לבאר את ההתייחסות בגמרא לכך שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, רוצה לומר אפילו יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר, אף על פי כן צריך לומר ויכולו להיעשות שותף של הקדוש ברוך הוא בעדותו זאת באמירה בעלמא. עכ"ד. כלומר, אפילו שעבור עדות גמורה צריכים שני עדים, יש ערך של עדות ושותפות גם בעד אחד, אולי משום שבצירוף...