מנות ומתנות
מנות ומתנות
במגילה (דף ז ע"א), תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. ע"כ.
כתב התרומת הדשן בסי' קיט, שאלה, בני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו. תשובה, יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כדמשמע בגמ' פ"ק מגילה ז ע"ב דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי. עכ"ל. כלומר, לדעת התרומת הדשן גדר משלוח מנות איש לרעהו הוא שהאיש יספק לרעהו סעודה, דהיינו שתי מנות מאכל או משקה. ממילא, הואיל ואין שייכות בין סדינים וחלוקים לסעודה, לא שייך שיתקיים בהם מצוות משלוח מנות.
המהר"ל בספרו אור חדש (אסתר פ"ט פסוק כב) כתב שמצוות משלוח מנות איש לרעהו היא דווקא בפורים יותר מיום טוב, משום שבפורים ישראל נצחו את זרע עמלק שכל זמן שהוא בעולם אין שמו אחד, וישראל הם הפך זרע עמלק שהם מייחדים שמו ערב ובוקר ובשביל זה הם עם אחד דביקים בו יתברך שהוא אחד. ומפני שישראל עם אחד ראוי שיהיה להם חיבור וריעות גמורה, ולכן המצווה ביותר ביום זה בלבד הן משלוח מנות הן מתנות לאביונים. ע"ש בדבריו המלאים. הרי לפי המהר"ל המהות במשלוח מנות איש לרעהו, ולמעשה גם במתנות לאביונים, הוא הדביקות והריעות של עם ישראל זה בזה שבאה על ידי אותם משלוחים ונתינות. אם כן, הדעת נותנת שאם ישראל מידבקים זה בזה בסדינים וחלוקים, על פניו גם משלוח סדין וחלוק וכה"ג מועילים למשלוח מנות כל עוד הרעות מתרבה על ידם.
המשנה ברורה (סי' תרצה סקי"ח) הביא ספק האם יוצא ידי חובת משלוח מנות אם הביא המנות בעצמו ולא על ידי שליח, כיוון דכתיב ומשלוח נימא דבעינן דווקא על ידי שליח. ע"ש. וניחזי אנן לפי שתי הדרכים במצוות משלוח מנות, סיפוק סעודה או ריבוי הרעות. אם המנות נשלחות רק כדי לספק לאחר סעודה, אין שוני מהותי בין אם מספק בעצמו או על ידי שליח הואיל וסו"ס הסעודה מסופקת כנדרש. לכן לטעם זה לא מסתבר שיקפידו חז"ל שיהא משלוח דווקא על ידי שליח. אבל אם משלוח מנות איש לרעהו נעשה על מנת להגביר את הרעות בין איש לרעהו, יש ליתן כמה סברות בדבר. מחד גיסא, אדרבה, הרעות יותר גדולה כאשר הנתינה הינה בלתי אמצעית ושולח המשלוח הוא מי שפוגש את הנמען, כי אז המפגש הפיזי והמהותי נעשים בחדא מחתא והרעות מתרבה כפל כפליים. לפי זה מצווה בו יותר מבשלוחו, ובטח לא להפך. אכן, מאידך גיסא, אם מעורב גורם נוסף במעגל הנתינה, הרעות והאחדות מתרבות לכל הפחות כמותית, גם אם לא איכותית, ומוסיפות עוד קשרים בין המשלח, השליח והמקבל. ובניסוח מעט אחר, מקבל משלוח בודאי מוקיר תודה ומודע לחלוטין לשולח המשלוח. אם כן, התועלת השולית לתוספת הרעות בכך שהשולח יתן בגופו קטנה מאשר הרעות הרבה הנולדת מאפס ביחס לשליח אף שאינו מביא משלוח יציר ידיו. כך או כך, לדרך זו יש מקום לומר שמצווה בשלוחו יותר מאשר בו, ואולי מצווה רק בשלוחו.
ידועה ההלכה, שו"ע או"ח סי' תרצה סי' ד, שמשלוח מנות מתקיים על ידי שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד. עכ"ל. בעוד מצוות מתנות לאביונים הינה למעשה, כפי שם סימן תרצד, דין מעות פורים לעניים. ובאמת כבר המגילה עצמה חילקה בלשונה, שלמתנות לאביונים קראה מתנות, שם יותר כללי הכולל מתנות שהן מנות ומתנות שאינן מנות, ולא נקטה בלשון מנות לאביונים כפי שקראה במשלוח מנות איש לרעהו.
הרמב"ם מהלכות מגילה, פרק ב הלכה יז, כתב וז"ל, מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. עכ"ל. משמע מדבריו ז"ל שסוף דבר שגם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים הינם שני דברים העומדים על אותו ציר של גרימת שמחה לזולת. מכיוון שכך, משווה הרמב"ם ביניהם וקובע כי כאשר הזולת הם עניים ויתומים וכו' יש לגרימת השמחה משמעות יתרה ולכן עדיפה על פני גרימת שמחה בדרך של משלוחי מנות רגילים. עכ"פ, אם משלוח מנות ומתנות לאביונים אינם שונים מבחינה מהותית כי אם רק בחשיבות הנמען, צריך להבין מדוע ישנו חילוק מהותי בהלכות המצוות שהראשונה נעשית במיני מאכל והשנייה אף במעות.
הנה, לפי תרומת הדשן תקנת חכמים במשלוח מנות הינה לספק איש לרעהו צורכי סעודה, תקנה ברורה ושונה מאשר נתינת מתנות לאביונים. בפשטות התרוה"ד סובר דלא כרמב"ם, שהתקנה לספק סעודה אינה נגזרת מגרימת שמחה לזולת אלא מהעצמת סעודות פורים ופרסום הנס, או דנימא שאף גדר זה של סיפוק צורכי סעודה נגזר ביסודו מהרצון להרבות בשמחת הזולת כפי שכתב הרמב"ם. אלא שאז צריך להבין מדוע גרימת שמחת הזולת נעשית באופן אחד, במאכלים, אצל רעים, ובאופן אחר, במעות וכל דבר, אצל אביונים. אכן, את אותו החילוק נצטרך לומר גם לדברי המהר"ל הנראים קרובים לדברי הרמב"ם, שטעם משלוח מנות וטעם מתנות לאביונים שניהם כדי להרבות אחדות ורעות. כך או אחרת, יש להבין מדוע שמחה או רעות אצל הרעים היא במאכלים ואצל האביונים היא גם במעות וכלים.
תשובה לדבר היא שהשמחה אצל הרעים והאביונים נגזרת ממה שחסר להם, ומה שחסר לאביונים שונה עד למאוד ממה שחסר לרעים. הרעים מנהלים חיים שבשגרה, יש להם באופן כללי מזון, כסות וכלים, מעות ושאר דברים, אך בכל זאת ניתן לשמח אותם עד למאוד אם מביאים להם מיני מאכל. גם אם לרעים יש את היכולת להשיג מזון, לא בטוח שהוא מזומן לפניהם כעת, וגם אם הוא מזומן לא בטוח שהוא מזמין כמו האוכל המשולח. בנוסף, אפשר שכמות המזון אינה מספקת עבור אורחים שעשויים להגיע, ובפרט בפורים. על כן משלוחי מנות מאכל מחדשים וממלאים דבר מה חסר גם למי שיש לו ומעוררים שמחה לזולת. מנגד, האביונים מלאים חסרונות בכל קשת העניינים. שמחתם בקבלת אוכל, שמחתם בקבלת בגדים ושמחתם בקבלת מעות, משום שכל אלו ממלאים מחסרונם. ואדרבה, אילו היו מגבילים את מתנתם למנות אוכל בלבד אזי היה נעשה צמצום גם מצד הזמינות אצל הנותנים וגם מצד יכולת השימור של המקבלים, משום שאוכל מתקלקל, יותר קשה לאחסן אותו ויותר קשה לסחור בו. לכן אף ששתי המצוות דומות במטרתן לשמח את הזולת, בכל הנוגע לרעים מדובר במנות ובכל הנוגע לאביונים מדובר במתנות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה