שני גדיי עיזים בתולדות (פרק כז פסוק ט), לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ע"כ. שני גדיים, מבאר רש"י, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, דהיינו חגיגה. האחרונים מבארים שהדבר הועיל לעניינו של יעקב, שכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה שימנע מיצחק להוסיף ולאכול לאחר מטעמיו של יעקב את מטעמיו של עשיו. הבית הלוי הביא את דברי המדרש רבה (סה יד), טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל ותמה מה כוונת המדרש ומה שייכים לכאן שעירי יוה"כ. עוד יש להבין, כתב הבית הלוי, מדוע רבקה עשתה כ"כ השתדלות עבור ברכות העוה"ז שבהן ברך יצחק את יעקב, ומדוע גם הייתה לו סייעתא דשמיא כה גדולה עבור ברכות אלו. ועוד קשה, שהרי היום רואים שבעיקר בני בניו של עשיו נהנים ומתברכים בענייני העוה"ז ולא בני בניו של יעקב שנתברך בברכות אלו. השיב הבית הלוי, כי נראה שיעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות מפני שידע שהברכות יהיו מענייני העולם הזה והן יותר מתאימות לעשיו, ומשום הכי גם יצח...

נעשה שותף בבראשית (פרק ב פסוק א), ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ע"כ. אמרו חז"ל בגמרא בשבת (דף קיט ע"ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ע"כ. כלומר, ויכלו בלשון רבים, הקב"ה והמתפלל בערב שבת ואומר ויכולו. וכיצד ואיך נעשה שותף להקב"ה, מבאר המהרש"א בחידושי אגדות, כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו, וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר וכו' כן עדותו במאמר והו"ל שותף במאמר. והוסיף המהרש"א לבאר את ההתייחסות בגמרא לכך שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, רוצה לומר אפילו יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר, אף על פי כן צריך לומר ויכולו להיעשות שותף של הקדוש ברוך הוא בעדותו זאת באמירה בעלמא. עכ"ד. כלומר, אפילו שעבור עדות גמורה צריכים שני עדים, יש ערך של עדות ושותפות גם בעד אחד, אולי משום שבצירוף...

וידבר קשות במקץ (פרק מב פסוק ז), וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל. ע"כ. יוסף נעשה לאחיו כנכרי בדברים לדבר עימם קשות, כ"כ רש"י. והתמיהה ברורה, מדוע נהג יוסף בדרך זו להסתיר זהותו מאחיו ולהקשות עליהם בדיבור ובמעשה. וכתב הרמב"ן (פסוק ט), כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו וכו', וכיוון שלא ראה בנימין עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם וכו' כי היה אביו בא מיד בלא ספק, ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. עכ"ד. הרי נתבאר שיוסף נהג כיצד שנהג על מנת לקיים את חלום האלומים שבו גם בנימין משתחווה לו, ולאחר מכן את חלום השמש הירח והכוכבים שבו אביו משתחווה. אך לא נתבאר בזה מה העניין במעשה גביע הכסף שנמצא באמתחת בנימין, שנראה על פניו ח"ו כהתעמרות מבלי קשר לקיום החלומות ולהבאת...

אל תשפכו דם בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע"כ. ומדוע אמר להם ראובן כן, אומר רש"י, רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי. עכ"ד. אכן, זה המניע של ראובן כלפי עצמו להציע הצעה זו, אך עדיין יש להבין מה הסיבה של האחים לקבל אותה. במה שונה מבחינה מהותית ליתן את יוסף בבור בלי מים ועם נחשים ועקרבים, כפי שאומר המדרש הידוע, מאשר להורגו ולהשליכהו באחד הבורות, כפי שהציעו האחים בפסוקים הקודמים. דקדק הרמב"ן שלא שכנע ראובן את האחים שלא ישפכו את דמו של יוסף אלא אמר אל תשפכו דם, דהיינו בעלמא, כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו. עכ"ד. ראובן שכנע את האחים לא דרך אהבה וחמלה מסויימת ליוסף מפני שהוא אח שלהם כי אם על ידי חילוק בחומרה בין השופך דם באופן ישיר לבין הגורם למיתה כגון זו שמוריד את חבירו לבור ולאחר מכן תיגרם לו מיתה ממי...

הידור נר חנוכה בשבת (דף כא ע"ב), תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ. אם כן, עיקר מצוות הדלקת הנרות היא להדליק נר אחד בכל לילה ובנר זה יוצאים כל בני הבית, המהדרין עושים נר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית והמהדרין מן המהדרין מוסיפים נרות בכל יום או להפך לדעת בית שמאי. ובעניין הידור מצווה בכל התורה למדנו במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב) אמר ר' זירא בהידור מצווה עד שליש במצווה. ע"כ. ופרש"י, שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת דף קלג ע"ב) זה קלי ואנווהו התנאה לפניו במצוות, עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה. עכ"ד. והתוספות (ד"ה עד) פירשו אחרת, שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו. עכ"ד. היינו גדול בגודלו בשליש, ויש שפירשו שגדול כלשהו ויקר בדמים בשליש. ולא הסכימו התוס' לדעת רש"י מפני שמ...

שני מחנות בוישלח (פרק לב פסוק ט), ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והיכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ע"כ. ויש לשאול, מדוע לא חילק יעקב את המחנה לחלקים מרובים יותר משניים, שאז אם יבוא אל המחנה האחת והיכהו יוכלו כל שאר המחנות להינצל. ואם תאמר בדוחק שרק הכאה של מחנה בגודל מחצית מספיקה לעכב, הרי ודאי שהכאה של שני מחנות קטנים שצריך להגיע מזה לזה תעכב הרבה יותר. הנה, בספר חנוכת התורה ביאר את דברי המדרש שמחנה אחת הייתה רחוקה ממחנה השנייה מהלך יום, שידוע שיעקב הלך במחנה הראשון ורבקה הלא אמרה (פרק כז פסוק מה) למה אשכל גם שניכם ביום אחד, דהיינו שיעקב ועשיו ימותו ביום אחד. אם כן, חישב יעקב, אם יהרוג עשיו המחנה הראשון ח"ו ויעקב בתוכם, בהכרח ימות גם עשיו באותו היום קודם שיגיע למחנה השני ואלו ינצלו ולכך הפריד ביניהם מהלך יום. ואף שדברי חנוכת התורה יפים עד למאוד, גוברת בעטיים השאלה שנשאלה בתחילה. מדוע לא חילק יעקב את המחנה לחלקים מרובים מרוחקים, ואולי אף יכול היה להפריש את עצמו מן השאר ולהרחיק מהלך יום משאר המחנות ולתחום בכך את המרחק אליו עשיו יכול להגיע מחוץ לאזור שאר המחנות. הנה, יעקב התקין...

חפצא של ערבית בויצא (פרק כח פסוק יא), ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ע"כ. ורבותינו פירשו, מביא רש"י, לשון תפילה כמו ואל תפגע בי (ירמיה פרק ז פסוק טז), ולמדנו שתקן תפילת ערבית. עכ"ד. ונחלקו התנאים, כמובא במסכת ברכות (דף כז ע"ב) על דברי המשנה תפילת ערבית אין לה קבע, מאי אין לה קבע, אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפילת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע וכמאן דאמר תפילת ערבית רשות, דאמר רבי יהודה אמר שמואל תפילת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. ע"כ. ושאלו התוס' (דף כו ע"א ד"ה טעה), מדוע אם טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתיים, וכן מדוע אם טעה ולא אמר בתפילת ערבית יעלה ויבוא צריך לחזור אלמלא הטעם שאין מקדשים את החודש בלילה, והרי תיפוק ליה שתפילת ערבית רשות. ענו התוס' וביארו דין יסודי בתפילת ערבית, שמה שאומרים שתפילת ערבית היא רשות, היינו לגבי מצווה אחרת והיא עוברת שאז אומרים תידחה תפילת ערבית מפניה אבל לחינם אין לו לבטלה. עכ"ד. הפני יהושע (דף כו ע"ב) מבאר את טעמי הצ...

כל אשר לו ליצחק בחיי שרה (פרק כד פסוק י), ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו ויקום וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור. ע"כ. ופרש"י, וכל טוב אדוניו בידו, שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו. עכ"ד. בבבא בתרא במשנה (דף קלג ע"ב) אמרו חכמים, הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, והביאו על כך בגמרא (שם) את שאמר שמואל לרב יהודה, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא, כלומר, אל תדון במקום שמעבירים את הנחלה אפילו מבן שאינו הגון לבן הגון, וכל שכן כשמעבירים את הנחלה מבן לבת. ע"ש. והקשו הראשונים, כיצד נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, והרי אברהם קיים את כל התורה כולה ואפילו ערובי תבשילין (יומא דף כח ע"ב), ואם כן כיצד העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק בעוד אמרו חז"ל על העברת נחלה לא תיהוי בי עבור אחסנתא וכו'. הרא"ם הציע, ושמא יש לומר, שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. עכ"ד. כלומר, שרק יצחק ולא ישמעאל נחשב זרעו של אברהם, אפילו עד כדי שהאומר קונם שאיני נהנ...

חלב ובן הבקר בוירא (פרק יח פסוק ח), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ע"כ. ופרש"י, ובן הבקר אשר עשה, אשר תקן, קמא קמא שתקן אמטי ואייתי קמייהו. עכ"ל. וביאר בשפתי חכמים, שהיה קשה לרש"י מדוע נתן לפניהם החמאה והחלב לפני בן הבקר, והרי רק בן הבקר נזכר קודם והחמאה והחלב שהם הנוספים צריכים לבוא אחר כך. לכן פירש שמה שהיה מתוקן לפניו קודם הביא למלאכים קודם, וחמאה וחלב היו מתוקנים מיד, לפני בן הבקר. עכ"פ, אם החמאה והחלב ניתנו קודם לבן הבקר, הדבר עולה יפה מבחינת כשרות עם האמור במסכת חולין (דף קה ע"א), אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר. ע"ש. לאחר החמאה והחלב מותר היה לאכול בן בקר, אבל לא להפך. אכן, מדרש ידוע (פסיקתא כה), כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה התחילו מלאכי השרת משליכים פירקם לפני הקדוש ברוך הוא מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו', אומר להם הקדוש ברוך הוא אתם הם שמקיימים את התורה תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב איפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר,...

שליחות במילה בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ. היינו מצוות המילה. ובשו"ע (יו"ד סי' רסה ס"ט) כתב, אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו. עכ"ל. היינו מצוות המילה שמתקיימת בעזרת המוהל על ידי שהוא שלוחו של האב. בגמרא במסכת חולין (דף פז ע"א) מסופר, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. ע"ש. והרא"ש שם (פרק ו סי' ח) הביא עניין דומה לזה ודן לגביו וא"ד, מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים ופטרו ר"ת וכו', דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה וכו', ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר ה...

אני כאן בסוכה (דף נג ע"א), תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן. ע"כ. והשאלה עולה מאליה, כיצד הלל הזקן שעליו נאמר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל (שבת דף ל ע"ב) אומר דברים מיני אלו ותולה הכל בעצמו. רש"י ביאר שבשמו של הקב"ה היה דורש, כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבואו הכל כאן, ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבוא כאן. עכ"ד. אך התוספות (ד"ה אם) מביאים את הירושלמי שנראה בדבריו שהלל התכוון אל עצמו ואל שאר עם ישראל, שרק כשאני, אנחנו עמ"י, כאן הכל כאן וכו', כלומר נחשבים. וטעם הדבר, משום שחביב עליו קילוס שישראל מקלסים יותר מכל המלאכים, כמש"כ נעים זמירות ישראל וכן ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. ע"ש. הנה, הלל הזקן ידוע באימרות רבות, וביניהן במסכת אבות (פרק א משנה יד), הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ע"ש. ונדמה שאמרה זו דומה מאוד לאמרה שאמר בשמחת בית השואבה. בשתיהן אומר הלל שהוא צריך להיות פה, כי אם אינו פה אז אף אחד לא ...

מסקי לאורייתא במגילה (דף כט ע"ב), מאי פרשת שקלים רב אמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי ושמואל אמר כי תשא וכו', מיתיבי חל להיות בפרשה הסמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה קורין אותה וכופלין אותה בשלמא למאן דאמר כי תשא היינו דמתרמי בההוא זימנא אלא למאן דאמר צו את קרבני מי מתרמי בההוא זימנא, אין לבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין. ע"כ. מנהג ארץ ישראל, מפרש רש"י, מסיימין חמישה חומשין פעם אחת לשלוש שנים ולא בכל שנה כמו שאנו עושין. וכך סיכם זאת הרמב"ם מהלכות תפילה (פי"ג ה"א), המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת, מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית, בשניה אלה תולדות, בשלישית ויאמר ה' אל אברם, וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות, ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט. עכ"ד. אכן, בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, חיבור מראשית תקופת הגאונים, נכתב, אנשי מזרח עושין שמחת תורה בכל שנה ובני ארץ ישראל לג' שנים ומחצה. עכ"ד. הרי אין מנהג ארץ ישראל להשלים את התורה בשלוש שנים מכ...

הדברות והמצוות בואתחנן (פרק ה מפסוק א), ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו'. אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'. ע"כ. וממשיך עד סוף הפרק עם עשרת הדברות ובהתייחסות אל המאורע, ובפרק ו (מפסוק א) חוזר משה אל נאום המצוות שהחל בפרק ה ואומר, וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה אלוקיכם ללמד אתכם לעשות וכו'. עשרת הדברות, כידוע, כבר נכתבו בתורה בספר שמות, בפרשת יתרו (פרק כ). אם כן, יש להבין מה המשמעות של החזרה על הדברים שנית, ומה עניינם דווקא לכאן, בפתח הנאום של משה אל עם ישראל המתייחס למצוות. בבבא קמא, דף נד ע"ב, נאמר, שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום א...

ילדות חסידים המשנה במסכת סוכה (פרק ה משנה ד) בתיאור שמחת בית השואבה כותבת, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. ע"כ. ופירשו בגמרא (דף נג ע"א), תנו רבנן, יש מהן אומרים אשרי ילדותנו של ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. עכ"ד. האחרונים מבארים את דברי החסידים ואנשי המעשה שבאים הם לשבח את העובדה שילדותם, התקופה שבה יש על פי הטבע יותר כוח ומוטיבציה ויכולת לעלות ולגדול ולפעול, אין היא מביישת ומכסה את זקונתם, תקופה שדרכו של עולם שחווים בה נסיגה או מיתון. על כך החסידים ואנשי המעשה, האנשים החרוצים והפעילים, מודים להי"ת, שגם בתקופת הזיקנה יכולים להמשיך באותו כוח ובאותה דרך מעשה ועלייה שהחזיקו בה בעבר בילדותם. ברם, יש להעיר על פירוש זה, אף כי יפה הוא, שתי הערות מלשון הגמרא. ראשית, שבח החסידים ואנשי המעשה נסוב על כך שבזקנותם ממשיכים לפעול באופן שאינו מחוויר ביחס לילדותם, דהיינו שבח על זקנותם, והרי לשון...

על המדידה של המעגל בסוכה (דף ח ע״א), מכדי כמה מרובע יותר על העיגול רביע. ע״כ. לדוגמא, ריבוע שאורך הצלע שלו ארבע ושטחו הוא שש עשרה, שטח המעגל החסום בו, כלומר מעגל שקוטרו ארבע, הוא קצת יותר משתים עשרה. ובמילים אחרות, קטן משטח הריבוע החוסם בקצת פחות מרבע. התוס' (ד"ה כמה) דנים כיצד להוכיח כלל זה. בתחילה הציעו להביא ראיה מכך שהיקף מרובע החוסם מעגל הינו ארבע פעמים אורך הצלע חלקי קצת יותר משלוש פעמים קוטר המעגל, דהיינו שוב ארבע חלקי שלוש, ושמא יחס השטחים תמיד צריך להיות כמו יחס ההיקפים. אך מיד דחו זאת משום שתופעה זו נכונה רק במקרה מסויים, אך במקרה אחר, כגון ריבוע שלוש על שלוש ומעגל שקוטרו ארבע שהיקף שניהם הוא שתים עשרה, בכל זאת השטח של הריבוע הוא תשע ושטח המעגל הוא שתים עשרה, לא יחס של אחד לאחד כמו יחס ההיקפים. והמחישו עם דוגמא נוספת לכך שגדילה של השטח יכולה להיות מאוד שונה מגדילה של ההיקף, שכן מלבן צר ברוחב אמה וארוך באורך חמש אמות, אמנם היקפו שתים עשרה אך שטחו מצומצם גם מן המעגל וגם מן הריבוע הנזכרים, רק חמש אמות. טעם הדבר, לשון התוספות, לפי כשאתה מניח חוט בריבוע הולך ומיצר לזוויות...

נגיעה בשמים  בהאזינו (פרק לב פסוק א), האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ע"כ. האזינו השמים, אומר רש״י, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ממשיך רש״י, ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם וכו׳ ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה וכו׳. עכ״ד. הרי השמים והארץ מתאימים ועשויים להיות עדים להם לישראל. הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ג ע״א) מביאה על כך טענה, כך אומרים העובדי כוכבים לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם ישראל שקיבלוה היכן קיימוה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו, רבש״ע, כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל. אמר להם הקדוש ברוך הוא, שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו, רבש״ע, שמים וארץ נוגעים בעדותן, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ע״כ. אם כן, טוענים אומות העולם שהשמים והארץ אינם יכולי...

אחינו אתה בוילך (פרק לא פסוקים י ויא), ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. ע"כ. וקריאה זו קוראה המלך, וכך אמרו חז"ל במשנה במסכת סוטה (פרק ז משנה ח), פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו', חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. וממשיכה המשנה ומספרת, אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה אחינו אתה. ע"כ. אגריפס המלך מזרעו של הורדוס היה, וזלגו עיניו דמעות בהגיעו לפסוק מפני שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות. בקשר לזה אמרו לו חכמים אל תתיירא אחינו אתה, משום שאמו מישראל. והנה, בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"ב) אמרו על כך, תנא משמיה דרבי נתן, באותה שעה נתחייבו שונאי ...

שני אילנות וביכורים בכי תבוא (פרק כו פסוקים ב וג), ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ע"כ. ואמרו במשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"ו), הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא, ר' מאיר אומר מביא וקורא, ואמרו בגמרא (בבא בתרא פא ע"ב), א"ל ר"ש בן אליקים לר' אלעזר מאי טעמא דר"מ באילן אחד ומ"ט דרבנן בשני אילנות. אמר לו דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש כדי לביישני, אמר רבה מאי קושיא, דלמא ר"מ באילן אחד ספוקי מספקא ליה ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא לה. ע"ש. הרי שר' מאיר וחכמים מסופקים, באילן אחד או בשניים בהתאמה, האם הלוקח קנה אף את הקרקע או שקרקע המוכר רק משועבדת לו לצורך אותם אילנות. ומכיוון שהדבר ספק, הרי שלעניין חיוב ביכורים על הלוקח להחמיר ולהביא מפירות האילנות אך לא לקרוא עליהם מקרא ביכורים. והטעם שאינו ק...

תקיעות ובל תוסיף בראש השנה, דף טז ע"א, אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן. ע"כ. למה תוקעין ומריעין לפני תפילת מוסף של ראש השנה כשהן יושבין ושוב תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת מוסף, על מנת לערבב ולבלבל את השטן. והקשו התוספות (ד"ה ותוקעים), תימה, הא קעבר משום בל תוסיף. כלומר, בכך שתוקעים פעמיים, תקיעות דמיושב ולאחר מכן תקיעות דמעומד, מעבר לחיוב התקיעות היחיד שבמצוות התורה של תקיעת שופר, לכאורה עוברים באיסור בל תוסיף. וכך שאלו ראשונים נוספים, הרשב"א, הריטב"א, תוס' הרא"ש ועוד. וענו התוס', ויש לומר, דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצווה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל, וכן תוקע וחוזר ותוקע. עכ"ד. בל תוסיף, לשיטתם, הינה הוספה בגוף המצווה, כגון חמישה בתים בתפילין, ארבע ברכות בברכת כהנים וכדו', אך אין כל איסור לקיים מצווה כהלכתה ולכפול ולעשות אותה...

מלחמת מצווה והחוזרים בשופטים (פרק כ מפסוק א), כי תצא למלחמה על אויביך וכו', והיה כקרבכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם וכו' ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וכו', ודיברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וכו'. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפרק ה מהלכות מלכים (הלכה א), אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. ע"כ. ומזכיר הרמב"ם את הקריאה לעם, בריש פרק ז, אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה, שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בספר בעת שיוצאין קודם שיערכו המלחמה, אומר לעם מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' כשישמע דבריו יחזור מעורכי המלחמה, ואחת בעורכי המלחמה אומר אל תיראו ואל תחפזו. ע"כ. והגי...